מאת: אמיר בר שלום.

מה קרה?
בשלושה באוגוסט ערך אלוף פיקוד צפון גדי אייזנקוט ביקור במפקדת אוגדה 91, אוגדת הגליל שאחראית על גבול לבנון. לקראת הצהריים הגיע דיווח מוזר על ירי צלפים לעבר כוח של צה”ל שעסק בעבודות הנדסה מצפון לגדר הגבול, מול קיבוץ משגב עם. מהר מאד התבררו מימדי התקרית, קצין הרוג סגן אלוף דב הררי ז”ל וקצין נוסף סרן עזרא לקיה נפצע קשה.
האירוע הזה נשמע לו מוכר מאד. פברואר 2007, אז אייזנקוט אלוף פיקוד צעיר שהגיע לשקם את פיקוד הצפון המוכה, אחרי טראומת לבנון. אחת הבעיות הראשונות שמזהה האלוף היא חוסר ריבונות ישראלית לאורך הגבול. ישראל נמנעה מלהיכנס לשטחים שבשליטתה מפחד תגובה של חיזבאללה. היום זה נשמע מצחיק, אז זו הייתה מציאות, החקלאים של מטולה עיבדו את השטחים שליד הגדר, צה”ל הביט עליהם מרחוק, הפחד מחיזבאללה ניצח. אייזנקוט הבין מהר מאד שהכללים חייבים להשתנות ומה. תקופת אחרי המלחמה הייתה הזדמנות מצוינת לעצב מחדש את כללי המשחק. חיזבאללה ספג מכה, החלטה 1701 אסרה עליו להסתובב חמוש בדרום לבנון, וצבא לבנון נפרס לאורך הגבול. ישראל חיכתה להזדמנות הראשונה כדי לשדר לצד השני, מה שהיה לפני המלחמה לא יהיה עוד.
ההזדמנות הזו הגיעה בפברואר 2007. כוח הנדסה הבחין בזירת מטענים מול המושב אביבים, מתחת לרכס מרון א-ראס, עד המלחמה מעוז של חיזבאללה ששלט באש ותצפית על הישובים, אביבים, מלכיה ויראון. הזירה מוקמה מצפון לגדר הגבול, אבל בתוך השטח הישראלי. כאן המקום להזכיר שבמקומות רבים לאורך גבול הצפון גדר המערכת אינה מסמנת את הגבול הבין לאומי אלא עוברת מדרום לו. הרעיון המבצעי הוא ליצור מובלעות מעבר לגדר, בצידה הצפוני כדי שצה”ל יוכל לפעול בהן קרקעית ולהרחיק איומים כמו מטענים.
את ליל החמישה בפברואר 2007, ביליתי במושב אביבים. היה ברור שישראל מנסה לשקם את יכולת ההרתעה שלה מול לבנון. האלוף אייזנקוט ישב אז בחמ”ל של פיקוד צפון והורה לכוחות ההנדסה לעבור את הגדר ולהמתין. במקביל העביר חמ”ל פיקוד צפון הודעה למטה האו”ם בנקורה כי הכוח עומד להיכנס לפרק את המטענים. האו”ם העביר הודעה לצבא לבנון, התשובה של ביירות הייתה שחצנית משהו, כל מעבר גדר יתקל באש לבנונית. כך גם קרה, עם מעבר הגדר החל כוח ההנדסה לספוג אש מדויקת מכלים משוריינים שפרס צבא לבנון במרון א ראס, אייזנקוט לא היסס, טנק של צה”ל פגע באחד הנגמ”שים, חמישה חיילי צבא לבנון נהרגו. ההרתעה הזו החזיקה שלוש וחצי שנים, עד השלושה באוגוסט השנה.
תגובת צה”ל לירי הזה הייתה כמה מפליא, ירי מדויק של מסוק קרב לעבר נגמ”ש של צבא לבנון במוצב עיישיה, מעל העיירה ג’זין. ארבעה נהרגו, שלושה חיילי צבא לבנון נהרגו ועיתונאי מקומי שהוזמן מבעוד מועד לסקר את השרירים שעשה צבא לבנון לצה”ל.

מה השתנה?
בשנים הראשונות מאז אותה תקרית על הגבול התנהל דו שיח פורה מאד עם הצבא הלבנוני. זה קרה בעיקר בין דרגי השטח בתיווך של האו”ם שגילה מוטיבציה גבוהה. אחד משיתופי הפעולה הבולטים היה סימון הגבול. אחרי תקרית 2007, הבינו בלבנון שני דברים: ישראל נחושה מאד לכפות את ריבונותה על מאה אחוזים מהשטח, והפחד הישראלי מתקריות אש נעלם. לכן בתהליך ארוך ובהסכמה החל מבצע סימון הגבול הבינלאומי. בכל שבוע כמעט עברו פקחי האו”ם וסימנו את הגבול בחביות כחולות, מדרום ישראל מצפון לבנון. ישראל לא חוצה את החביות צפונה, לבנון לא עושה זאת דרומה.
אלא שבשנה האחרונה משהו התחיל להשתבש. בכל פעם שישראל ביצעה פעילות מעבר לגדר המערכת החלו הלבנונים להפנות כוחות למקום הפעילות, ולא פעם הכוחות האלה הפנו קנים לעבר חיילי צה”ל. ישראל מחתה דרך האו”ם, וזה הזדרז להרגיע, מדובר בפעילות מלווה לא התקפית.
בשלושה באוגוסט זה נגמר אחרת, מה שהצריך את גורמי המודיעין בישראל להודות במה שהיה ידוע לנו העיתונאים הרבה זמן. צבא לבנון החל להדק את יחסיו עם חיזבאללה.
הסיבות למהלך הזה רבות, והעיקרית היא הרכבו של הצבא. שישים אחוזים מלובשי המדים שלו מגיעים מהמיעוט השיעי במדינה. לבנון הוכיחה בעבר ומוכיחה בהווה, השיוך העדתי לעולם גובר על השיוך הלאומי. עם הנוסחא הזו קל מאד להבין את מה שקורה בימים אלה בדרום לבנון. לכך יש להוסיף נתון משמעותי נוסף. המערכת הפוליטית הלבנונית כביכול “איחדה שורות”. סעד חרירי הסוני, יושב בממשלה אחת עם רוצחי אביו ומי ששרפו למשפחתו את תחנת הטלוויזיה המשפיעה “אל מוסתקבל” לפני שנתיים, נציגי חיזבאללה. המסר הזה מחלחל למטה, ומה שטוב לפרלמנט הלבנוני נכון גם לצבא, וחייל לבנוני עם פעיל חיזבאללה ישכון.
אין ספק שלבנון עומדת בפני מבחן חשוב מאד, לקראת פרסום דוח החקירה של רצח רפיק אל חרירי. כל הסימנים מצביעים על חיזבאללה כמבצע. מי שמכיר את ההיסטוריה הלבנונית מבין שזו פצצה מתקתקת שיכולה לקרוע שוב את המרקם הרופף שהצליחה המדינה השסועה הזו לבנות אחרי מלחמת האזרחים. כולם זוכרים את מלחמת האזרחים כטראומה, וכולם מבינים דבר נוסף, הפעם יש גורם כוח משמעותי שלא יהסס להכריע את הכף לטובתו, חיזבאללה. ברצותו הוא יעשה זאת  ומהר. זו הסיבה שכמעט כל מדינות ערב בוחשות בנעשה בלבנון מתוך כוונה לצנן את הרוחות, ממצרים וסעודיה מהמחנה המתון ועד סוריה ותורכיה.

מה יהיה?
בישראל עוקבים בדאגה מסוימת אחרי התהליך שעובר על לבנון, לקראת ההכרזה על רוצחי חרירי. הפסימיים מדברים על כך שחיזבאללה ירצה להסיט את תשומת הלב מהסיפור דרך תקרית גבול מבוקרת עם ישראל. האופטימיים טוענים כי גם אם הוא חושב כך, חיזבאללה ייזהר פעמיים. ראשית הוא עדיין זוכר את התגובה הלא מרוסנת של ישראל בשנת 2006.  שנית, חיזבאללה כבר לא מנהל אג’נדה עצמאית בלבנון. “בכל פעם שנאסרללה מרים ראש הוא לא רואה שמיים, פיסית הוא רואה בונקר, מטפורית הוא רואה את  האיראנים מעליו, והעניין הזה מבחינתו לא פשוט. אחרי מלחמת לבנון השנייה איראן, מפקחת על חיזבאללה הרבה יותר, בשל החשש מעוד טעות שלא תתאים לתזמון האירני”, אומר בכיר מאד בפיקוד הצפון.
בעניין הזה צריך להדגיש, חיזבאללה הוא ארגון חושב וממושמע, השאלה היא מה יקרה כשהאינטרס האיראני יתנגש עם האינטרס  הלבנוני של חיזבאללה. בשלושה באוגוסט זה כמעט קרה, כשחיזבאללה המתין לראות עד כמה קשה תהיה התגובה הישראלית. צה”ל תקף באופן מינורי יחסית, צבא לבנון ספג אבידות וחיזבאללה הבליג.

אם יש משהו שמוכיח כי ישראל שיקמה את יכולת ההרתעה שלה, זו התמונה הבאה:
כפרי דרום לבנון השיעים מתרוקנים מפחד תקיפה ישראלית. חיזבאללה מגן לבנון?  תשפטו אתם.

מאת: אמיר בר שלום. בוסטון חגגה בתחילת חודש מאי. את הפארק המרכזי של העיר הציפו אלפים, וכל זה לא בגלל ההעפלה של הסלטיקס לגמר האן בי איי. מי שהגיע לעיר היו המארינס האמריקנים שבחרו לחגוג את שבוע המארינס בעיר הכי אקדמית בארצות הברית. לא בכל יום מתעורר הבוסטוני הממוצע ומבעד לחלון רואה את מסוקי הקרב של המארינס, השריוניות וההאמרים המאובקים שהגיעו זה עתה מרחובות בגדד. אבל האמריקנים כמו האמריקנים, פטריוטיות היא מעל הכול, ולכן לאף אחד לא הפריע לעשות את הריצה היומית שלו בין כלי משחית ומחלקות מארינס שהתעוררו להתעמלות בוקר במרכז בוסטון…
אל תוך ההמולה הזו נחתו גם קומץ עיתונאים ישראלים שהגיעו לטוס לראשונה באחד מכלי הטייס המתקדמים בעולם, מסוק-מטוס V-22. הכלי הזה שפותח במשך שני עשורים על ידי חברת בואינג האמריקנית, נמצא  כרגע בשירות מבצעי בשתי החזיתות העיקריות של צבא ארצות הברית, אפגניסטן ועיראק.
“אסור לחשוב על הכלי הזה כמסוק”, אומר לנו לוטנט ג’נרל ג’ף הוגאן, מפקד טייסת “האבירים השחורים”, שפרסה במיוחד לקראת יום המארינס בבסיס האנטסקום, הסמוך לבוסטון. “צריך לחשוב על הכלי הזה כמטוס בעל יכולת נחיתה ורטיקאלית. רק כאשר חושבים עליו כמטוס אפשר למצות את הפוטנציאל באופן מרבי”.
ה V-22, הוא רעיון שהחל כבר באמצע שנות החמישים. לפתח מטוס שבו שני הרוטורים משנים זווית כדי לאפשר נחיתה אנכית כמסוק וטיסה כמטוס לכל דבר.  הצורך הזה התחדד מאד אחרי ניסיון החילוץ הכושל של השבויים בשגרירות ארצות הברית בטהרן. אז התנגשו במדבר האירני מטוס ומסוק, בשעת המראה משדה תעופה מאולתר. “הבנו שצריך כלי חדש נושא גייסות, מהיר וגמיש מבחינת יכולות”, אומרים אנשי המארינס.  הפרויקט הנוכחי של  Bell Helicopter,  ו- Boeing Helicopters  החל ב-1983. שש שנים אחר כך  ה “Osprey“, עיט הדגים, ביצע את טיסת המבחן הראשונה שלו.  אלא שהדרך למבצעיות הייתה רחוקה מאד, ובדרך אירעו שתי התרסקויות, עד שהמטוס הוכרז מבצעי ב-2000. המארינס ופיקוד הכוחות המיוחדים היו הראשונים שקיבלו אותו, מאז הוא מבצעי באפגניסטן ועיראק. חיל האוויר האמריקני הכניס את ה“Osprey“ לשירות ב-2006, והצבא האמריקני  ה-ARMY, בשנה שעברה. עד כה סופקו לכל זרועות הצבא האמריקני 112 מטוסים, ועוד 167 נמצאים כרגע בייצור, עד 2024 יסופקו כל 452 המטוסים שהוזמנו במסגרת התכנית שאישר משרד ההגנה האמריקני. מלבד ארצות הברית אף מדינה עדיין לא רכשה את המטוס הזה, למרות שטייסי חיל האוויר הישראלי כבר טסו עליו מספר פעמים. כרגע ישראל לא מתעניינת בפרויקט, (מחירו של כל מסוק 85 מיליוני דולרים), ותעיד על כך העובדה שחיל האוויר נכנס לפרויקט הארכת חיים של היסעור הוותיק – “יסעור 2025“.
“נכון שהיו קשיים בתחילת הדרך”, אומר מפקד הטייסת ג’ף הוגאן, “אבל כיום אחרי עשור בשירות מבצעי שהוכיח את עצמו, אני יכול  לומר לכם שכוחות הקרקע של המארינס אינם יכולים בלי היכולת של ה-Osprey. האפשרות להגיע במהירות לנקודה, לנחות באופן מדויק ושקט, פותח בפני המארינס קשת רחבה של אפשרויות פעולה. לדוגמא, באחד המקרים הגיע מודיעין בזמן אמת שהצריך אותנו לפעול מהר על ידי כוחות קרקע, ורק ה“Osprey“, יכול היה לספק את היכולת הזו במהירות הטיסה שלו, נכון גם מסוקי CH – 53 (שמוכר בחיל האוויר כמסוק היסעור), נמצאים אצלנו בשימוש, להם היה לוקח פי 3 זמן טיסה להגיע ליעד, מבחינת המארינס זה משמעותי, האויב יכול היה לצבור כוח, ולא בטוח שהיעד היה נשאר במקום אחרי כל כך הרבה זמן. או לחילופין,  תחשבו על האפשרות שיש לנו להגיע מהר לטייס שנטש, שם הזמן הוא קריטי “.
בדיוק בהקשר הזה כתב הפרשן הצבאי של עיתון “הארץ”, אמיר אורן ב-2008, “לא מדובר בעניין זול. מחיר כל אחד מששת הכלים בטייסת הכוחות המיוחדים כ-85 מיליון דולר, כנראה מעבר להישג ידו של צה”ל. אבל אילו היה לחיל האוויר כלי כזה ביום צניחתו של רון ארד בלבנון, תג המחיר היה הופך אולי לעניין זניח”.
טייסת “BLACK KINGHITS“ שבה התארחנו שבה בחודש ינואר האחרון מפריסה מבצעית באפגניסטן, שם נטלה חלק במבצעיים הקרקעיים של המארינס נגד הטליבאן, באזור ההררי שבגבול אפגניסטן – פקיסטאן. מיד אחרי ההגעה הוקפצה הטייסת להאיטי, כדי להעביר את המארינס שסייעו בפינוי התושבים. על השימוש ב “Osprey“, הוחלט בפנטגון אחרי שמסלולי הנחיתה בהאיטי ניזוקו קשות, ומסוקים היו צריכים לבצע מספר תדלוקים בדרך מארצות הברית לאי הפגוע. ה “Osprey“, במקרה הזה לא נזקק כלל לתדלוק. אגב, מקור נוסף לגאוותם של טייסי  ה“Osprey“, היא הטסתו של הנשיא אובמה ב 2007, (אז רק כמועמד לנשיאות…) לסיור כריסמס עם הכוחות האמריקנים בעיראק.

בוסטון ממבט ציפור
אחרי פגישה קצרה עם הטייסים, הובלנו אחר כבוד למסלולי הנחיתה ושם חיכה לנו מסוק עם מנועים רועמים.
הכניסה למסוק מזכירה מאד את הכניסה למסוק היסעור הישראלי. כבש אחורי שנפתח, ושתי שורות של מושבים. למזלי התיישבתי במקום האחרון, קרוב מאד לכבש האחורי שלמרבה ההפתעה נותר פתוח לכל אורך הטיסה, שכללה “בז”, טיסה נמוכה מאד, מעל דאון טאון בוסטון, כשלמטה עומדים מאות מריעים מאות מתושבי בוסטון. חווית הטיסה ב“Osprey“, מלמדת משהו על היכולת שלו. מיד אחרי ההמראה כמסוק, המטוס מרחף במשך כעשר שניות באוויר, ובשלב הזה  הלהבים מתהפכים ממצב אנכי לאופקי, הריחוף הזה מורגש היטב ברעידות קלות של המטוס ומיד אחר כך, עם התייצבות המנועים למצב אופקי, צבירת מהירות מרשימה. דמיינו לעצמכם טיסה לאילת עם דלת פתוחה… זו פחות או יותר ההרגשה.
“אחת מנקודות המפתח בשדה הקרב המודרני היא מה שהרופאים מכנים “שעת הזהב”, מספר לוטנט ג’ו רמירז, טייס צעיר בטייסת “BLACK KINGHITS“. “הטיפול שפצוע מקבל במהלך השעה הראשונה, הוא הקריטי ביותר עבורו, כל שכן כאשר מדובר בפציעה חמורה. עם “Osprey“, הסיכוי של פצוע כזה לשרוד גדולים הרבה יותר. אני יכול לנחות בכל תנאי מזג אוויר על כל משטח, ולהגיע פי שלוש יותר מהר לבית חולים. היו לנו בטייסת כבר כמה חילוצים כאלה, שללא היכולת של ה“Osprey“, לא בטוח שהפצוע היה איתנו היום. מעבר לכך העובדה שהכלי הזה טס כמטוס ללא רעידות, מאפשרת לצוות הרפואי תנאי עבודה טובים יותר”.

לקראת הפרישה באפגניסטן צוידו מסוקי “Osprey“ במקלעים מסוגים שונים, כאשר המפעיל יושב בתוך המסוק ורוכש את המטרה דרך מסך טלוויזיה. מה שלא מצריך אותו להיות חשוף לירי, ולהפעיל את המקלע מתוך החלק המוגן של המסוק. לצד שני הטייסים נמצאים באופן קבוע שני מכונאים מוטסים. תא הטייס דיגיטאלי באופן מלא – glass cockpit, מה שמאפשר לטייסים לקבל על הצג המרכזי רק את האינפורמציה הרלוונטית למשימה. מי שהיה לאחרונה בתא טייס של מסוק יסעור יכול לבקלות לעשות את ההבחנה בין מסכי LED לעשרות שעונים…
לקראת הנחיתה בבסיס האנטסקום, נתבקשנו לפנות במהירות את המסוק-מטוס כדי לאפשר לעמיתנו האמריקנים להספיק לטיסת ההיכרות שלהם. הפגישה זהו אפשרה לנו לקבל פרספקטיבה על איך הם רואים את יכולות המטוס הזה.
“460 ק”מ בשעה, זה בדיוק שלוש שעות מבוסטון לשיקגו”, הכריז אחד מכתבי הטלוויזיה האמריקניים, “וזה עוד מאפשר לנחות במרכז העיר”, הוסיף אחר בעוד אנחנו מחשבים כמה זמן יטוס ה“Osprey“ מישראל לאיראן…עניין של פרספקטיבה.

מאת: אמיר בר שלום. עיתון כוויתי פרסם בשבוע שעבר ידיעה קטנה שצדה את עיני התקשורת הישראלית. “סוריה העבירה לחיזבאללה טילי סקאד”. לאדם מן השורה בישראל ידיעה כזו הייתה נבלעת בבליל המידע שמופיע בשנים האחרונות בהקשר התחמשותו של ארגון חיזבאללה, לא כך לכתבים הצבאיים. בחודשיים האחרונים ניכרה רגישות יתר בגבול הצפון, או ליתר דיוק בכל הגורמים במערכת הביטחון הנוגעים לעניין התחמשות חיזבאללה. כמעט בכל התבטאות פומבית בהקשר לבנון דאג שר הביטחון ברק לשגר מסר כפול, לסורים ולחיזבאללה. עיקרו של המסר היה כי ישראל לא תהסס להגן על האינטרסים החיוניים שלה, אם אלה יעמדו בסכנה. המסר לצד השני היה ברור מאד. ישראל עוקבת בדריכות אחרי העברות הנשק מסוריה לחיזבאללה, והיא תגיב אם יועבר נשק העונה להגדרה “שובר שוויון”. מהו נשק כזה? למשל מערכות טילי נ.מ שנמצאות במספרים גדולים מאד בידי מערכי ההגנה הסורים. הצבתה של מערכת כזו בלבנון, היא איום ישיר על טיסות חיל האוויר בשמי המדינה, צורך מבצעי מובהק שישראל אינה יכולה לוותר. מדוע? משום שהחלטה 1701 קרסה, ואינה מקוימת על ידי חיזבאללה שצובר עשרות אלפי רקטות איראניות וסוריות.
השאלה שצריכה להישאל עתה היא, האם העברת טילי סקאד, שמכסים את כל שטחה של מדינת ישראל, הינם “נשק שובר שוויון”. אם נשפוט על פי המציאות התשובה היא לא, משום שישראל נמנעה מלתקוף את לבנון. ולא בכדי נכתבת המילה לבנון ולא חיזבאללה. גם זהו אחד השינויים שחלו במדיניות הישראלית אחרי מלחמת לבנון השנייה. נזכיר, במהלך המלחמה נמנעה ישראל מלתקוף מטרות תשתית של מדינת לבנון, בשל לחץ אמריקני שביקש לשמר את המחנה המתון המרוני-דרוזי-סוני. ישראל, למרות הצהרתה ערב המלחמה כי “תחזיר את לבנון חמישים שנה אחורה”, נענתה. לא עוד. כמעט בכל שיחות עם בכירים במערכת הביטחון באשר לעימות העתידי – ולדעת רבים בלתי נמנע- עם חיזבאללה, לבנון כמדינה תשלם מחיר יקר. יש הרבה מאד הגיון בטענה הזו, לנוכח המצב הפוליטי החדש במדינה, שבו לחיזבאללה יש ייצוג בממשלה הלבנונית, וראש הממשלה הסוני חרירי מגיע כאורח כבוד לארמון הנשיאות בדמשק. המסקנה היא חד משמעית, לבנון לא תוכל לשחק שוב משחק כפול או ליתר דיוק, חיזבאללה לא יוכל להסתתר מאחורי מדינת לבנון, שניהם יחד ישלמו את המחיר. השאלה היא רק כמה ומתי, וכפי שהבנתם, זה לא נראה כל כך רחוק, במיוחד לנוכח מדיניות “הכלים השלובים” של סוריה. כל אמצעי לחימה שנמצא בדמשק וסביבתה, מגיע בסופו של דבר לחיזבאללה.
***

חג הפסח האחרון היה מעניין מאד בגזרת מלחמות היהודים, או ליתר דיוק המלחמות שמתחוללות בקומה 14 בבנין משרד הביטחון בתל אביב בין לשכת הרמטכ”ל שמצפון ללשכת שר הביטחון מדרום.
זה התחיל למעשה בחשיפה של עמיתי בערוץ, יואב לימור, על כך שב”שיחות מסדרון” עולה כי יש כוונה להעניק לרמטכ”ל גבי אשכנזי שנת כהונה נוספת רמטכ”ל. לשכת שר הביטחון לא “אהבה” בלשון המעטה את הפרסום, והאצבע המאשימה הופנתה לדובר צה”ל, תת אלוף אבי בניהו כמי שעומד מאחורי הפרסום. “מדובר בבלון ניסוי שמקורבי הרמטכ”ל מנסים להפריח, כדי למנף את התדמית הטובה של הרמטכ”ל בעיני הציבור”, סיפרו בכירים בלשכת השר שחשו שאשכנזי ואנשי לשכתו מנהלים קמפיין בחירות לרמטכלות מעל ראשו של השר. הודעת ההכחשה שיצאה עוד באותו ערב הייתה חריפה במיוחד וכוונה באופן אישי לדובר צה”ל. מאז צהובות הלשכות זו לזו עד כדי נתק מוחלט בין הלשכות, למעט כמובן הממשק ההכרחי, בסופו של דבר נזכיר, מדובר בבטחון המדינה.
הסיבוב הבא בקרב הזה של קומה 14, נערך יממה אחרי חג הפסח, שתי הלשכות חזרו מחופשת פסח ארוכה לעוד יום עבודה שגרתי. בשעות הבוקר צלצל הטלפון בלשכת הרמטכ”ל וזה התבקש להגיע לשר הביטחון, עניין שגרתי לחלוטין, שמצריך מהרמטכ”ל לחצות את המסדרון ללשכת השר. אשכנזי לא ציפה לדברים ששמע : “אני לא מתכוון להאריך את כהונתך לשנה חמישית, וההחלטה הזו קיבלה במהלך החג גם את אישורו של ראש הממשלה”. עד כאן אין ויכוח על העובדות. מכאן נפתחה שוב תיבת הפנדורה שבין הלשכות. לטענת לשכת ברק, שר הביטחון הודיע לרמטכ”ל כי יעביר לו בהמשך את ההודעה לעיתונות כדי שזה יאשר אותה. מלשכת הרמטכ”ל הגיע כי לרמטכ”ל אין עניין בהודעה שהיא בסמכות השר.
מי שנשלח לקבל את אישור הרמטכ”ל בשעות אחר הצהריים היה מזכירו הצבאי של הרמטכ”ל. זה חזר עם הודעה בעל פה כי יש אישור. לשכת הרמטכ”ל טענה, לא ניתן אישור כזה, ואף נשלח פקס בעניין ללשכת השר.
בסופו של דבר פורסמה הידיעה בשעות אחר הצהריים, ללא אישור אשכנזי, שהולך עם “בטן מלאה” על ברק. “אני לא אחראי על סגנון”, הוא אמר לי במהלך אחת הפגישות, “ אני חקלאי, אתה פותח תלם ויודע בדיוק איפה לסיים אותו בקצה השדה, אני לא בטוח שכולם כך…”.

בינתיים ברקע מתחולל קרב הירושה. הוא שקט מאד, אבל אכזרי. כל קצין בצה”ל עושה לעצמו את החשבון היכן הוא יהיה, אם מועמד א ייבחר ומה יהיה מצבו תחת מועמד ב. ברק כבר הבהיר לכל הנוגעים בדבר כי הרמטכ”ל הבא יגיע משורות הצבא ולא מהאזרחות, רמז עבה לאלוף במילואים משה קפלינסקי, ששמו עלה לא אחת כמועמד אפשרי להחליף את אשכנזי. רמז על המועמד המועדף אפשר לראות בקרב שניהלו ברק ואשכנזי על תפקיד סגן הרמטכ”ל. אשכנזי העדיף את אלוף פיקוד צפון גדי אייזנקוט, חברו לחטיבת גולני. ברק לעומת זאת רצה לראות בתפקיד את אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט שסיים מבצע מוצלח מאד בעזה ונהנה מקרדיט גדול אצל ברק וגם בקרב מקבלי ההחלטות האחרים. אשכנזי התנגד בתוקף, ברק התעקש ובסופו של דבר התקבלה פשרה, בני גנץ.
ללא ספק מועמד ראוי, שנקלע שלא באשמתו,למלחמות גנרלים וגנרלים לשעבר.
בימים אלה אמור שר הביטחון בסבב השיחות עם האלופים מזרחי, אייזנקוט, גנץ וגלנט, לקראת ההחלטה על הרמטכ”ל ה 20 של צה”ל… הודעה צפויה בקרוב.

נשיא אמריקני חדש שרוצה לעצב מחדש את הכללים, לייצר אג'נדה חדשה במדיניות החוץ והפנים, לסדר מחדש את סדר העדיפויות הלאומי ובעיקר להיות שונה עד כמה שאפשר מקודמו. נשמע מוכר? בהחלט כן לכל מי שאוזנו כרויה בשנה האחרונה לקולות המגיעים מוושינגטון. אבל… הכוונה היא דווקא לנשיא הקודם שישב בחדר הסגלגל, ג'ורג בוש הבן.

נזכיר, ג'ורג בוש הבן נכנס לבית הלבן אחרי מערכת בחירות צמודה מאד ושנויה במחלוקת מול יריב עיקש ודומיננטי מהמפלגה הדמוקרטית, אל גור. בוש הבן רצה לעצב מחדש את היחסים עם ישראל, יחסים שהפכו חמים מאד בעידן קלינטון. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון המתין להתפתחויות. שרון כדרכו אהב לבחון את המצב בקור רוח. תחילת הקדנציה של בוש הבן התחילה עם רוח קרירה מאד לישראל. בל נשכח בוש הבן בתחילת דרכו נסמך במידה רבה על הידע של אביו, שהעמיד זמנו את אחד הממשלים הקשוחים ביותר כלפי ישראל, בראשות ג'יימס בייקר ,ידידו ממועדון החברים הסגור של טקסס. בעיקר היה מי שב-1991 הכריח את ראש הממשלה דאז, שמיר להגיע לועידת מדריד ולשבת עם סוריה, ירדן והפלסטינים. שמיר היה עקשן, אבל לא טיפש ,הגיע. כך נראו ימיו הראשונים של בוש הבן בבית הלבן, לחנך מחדש את הידידה במזרח התיכון, כך נראתה שנתו הראשונה של אובמה. אלא שאת בוש הבן תפס אירוע לא צפוי באחד עשר בספטמבר. "צריך להרוג את כל הממזרים האלה", סינן בוש בשעה שהוברח על ידי סוכני השירות החשאי ששמרו עליו בצהרי אותו יום. בוש רתח, כך לפחות על פי הפרסומים, בשעה שמטוסו חג מעל שמי ארצות הברית ללא כתובת מדויקת לנחיתה, עד שיתבהר המצב על הקרקע. בוש של הנחיתה היה שונה לגמרי מבוש של ההמראה, באחד עשר בספטמבר 2001. מאז הפכה ארצות הברית למובילה העולמית במלחמה בטרור הג'יהאדיסטי, לידידתה הגדולה ביותר של ישראל ולראש החץ נגד פרויקט הגרעין של אירן. את כל אלה ניסה הנשיא אובמה לשנות. לא עוד כתף קרה לעולם הערבי אלא הושטת יד בדמות נאום בבירת המדינה הערבית המתונה ביותר והחשובה ביותר, מצרים. במקביל, לא עוד הצהרות לוחמניות כלפי אירן, אלא התחלה של דיאלוג . 

הימים האחרונים הוכיחו כי משהו זז בממשל האמריקני. סנקציות מחמירות על אירן, אחרי שזו החזירה סטירת לחי ליד המושטת האמריקנית, תגבור כוחות באפגניסטן כדי להכריע את הטליבן ולהציל בדרך גם את פקיסטן המקרטעת מחד והגרעינית מאידך.

מה שאובמה הכין עכשיו הבין בוש אחרי האחד עשר בספטמבר. רק טעות אנוש של מחבל מפוחד הפרידה בין נחיתת החירום של מטוס דלתא להתפוצצותו באוויר מעל דטרויט, לפני כחודשיים. השאלה היא האם היה אובמה נחרץ יותר אם היו נהרגים מעל אדמת ארצות הברית כל שלוש מאות נוסעי טיסת דלתא? למזלו ומזלנו המבחן הזה נחסך מכולם, אבל המסר ברור. הממשל הנוכחי למרות מתק השפתיים כלפי אירן והיד המושטת לעולם המוסלמי, חייב להבין את המציאות. אירן בדרך פצצה גרעינית, אל קאעיידה ממשיך לראות בארצות הברית  ונכסיה מטרה לגיטימית, בין אם זה באוויר בים או ביבשה.

אין כתובת בעזה

גם לנו הכתבים הצבאיים היה נדמה שהנה, עסקת שליט עומדת בפני סיום. קלטת הוידיאו הועברה לישראל כהוכחה למצבו של שליט, אסירות פלסטיניות הועברו לעזה ולגדה, וכל שנותר הוא לפתור את רשימת האסירים. אף אחד לא שיער שהפער בין הצדדים הוא כל כך גדול. בין הצדדים? לא אלה שאתם חושבים, לא ישראל והפלסטינים, אלא בין חמאס לבין עצמו. בישראל חשבו כי רצינותו של המתווך הגרמני מעידה על רצינות הצד השני. כך היו הדברים במשא ומתן עם חיזבאללה בכל שלוש העסקאות האחרונות: חטופי הר דב, טננבאום וגולדווסר-רגב בכולם היה המשא ומתן קשה מרגיז, ממש הופך קרביים בכל פעם שחזר השליח עם תשובות מביירות. אבל בכל המקרים היה ברור – יש בצד השני כתובת ועסקה, עד כמה שתהיה כואבת, תקויים במלואה. לא כך הם הדברים עם חמאס. אין כתובת בצד השני. איסמעיל הנייה ראש הממשלה הנבחר נחשב למתון ביותר מבין המנהיגים. הוא שחי בעזה רואה כל יום את האזרח העזתי סובל ומטייל בין הריסות הבתים, זכר למבצע עופרת יצוקה. הוא מבין שעד כה חמאס בראשותו נצרב בתודעה הפלסטינית כמי שכמעט הביא חורבן על רצועת עזה בחודש ינואר 2009. לכן, רק הישג בדמות שחרור אסירים המוני, יצרוב אותו בתודעה הפלסטינית כמנהיג חזק. מנגד ניצבים שניים, וכל אחד מהם סיבותיו עימו. בדמשק זהו חאלד משעל. רשמית ראש הלשכה המדינית של חמאס, מעשית, המתאם הראשי של יבוא הטרור לעזה והקול הניצי ביותר בחמאס. מבחינתו, אין עסקה בלי שחרור אלפי מחבלים ובעיקר מנהיגים, כמו אחמד סעדאת מראשי החזית העממית ומרואן ברגותי ראש התנזים. טוב… הדברים נראים אחרת ממלון חמישה כוכבים בדמשק, שם הריסות 73 שוקמו מזמן.

הצלע השלישית במשולש הוא אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס. ג'עברי כמו הנייה רואה את הסבל היומיומי של האזרח הפלסטיני. אבל הוא שלא כמו הנייה לא עומד לבחירות. הוא מינוי לכל החיים, (ובעזה הם בדרך כלל קצרים ולא קלים כשאתה ראש זרוע צבאית של ארגון טרור…), ונראה מה יקרה למי שיעיז להלין על כך. עיינו ערך פלג אל קעיידה שהכריז עצמאות ברפיח, גם מי שפונה פצוע מהמסגד הנצור, מת בדרך לא טבעית בדרך לבית החולים שכדור לא טועה פגש את ראשו מטווח קרוב. ג'עברי מבין כי שחרור שליט יפגע קשות במעמדו בארגון. שליט הוא עדיין נכס לג'עברי, נכס שבלעדיו יהפוך ג'עברי לנרדף, בערך כמו נאסרללה בצפון. לא בכדי אחת הדרישות במשא ומתן עם ישראל היא ערובה לחייו. אבל לג'עברי יש עוד סיבה לדאוג למעמדו ולארגונו, שלא אחת הפך את המצב בעזה לארגון שיש לו ממשלה נבחרת ולא ממשלה נבחרת שיש לה זרוע צבאית. משהו בבחינת "הזנב מקשקש בכלב". מצרים שהולכת יד ביד עם ישראל במאבק בהברחות, במילים פשוטות סוגרת את הברז לג'עברי ואנשיו בדרום רפיח עם קיר הפלדה שהיא בונה יחד עם "מומחים אמריקנים". בלי הברחות נשק מסיביות ובלי גלעד שליט, ג'עברי הופך להיות פגיע וחלש.

את זה ג'עברי מבין היטב, משעל נמצא רחוק מספיק כדי לשחק את הבלתי מתפשר והנייה חלש מידי לכפות את רצונו.

התוצאה – עסקת שליט תקועה, ואפילו שליח גרמני נחוש ,לא מוצא כתובת בעזה.

הרבה מאד ויכוחים מתנהלים לאחרונה באשר לתוצאות מבצע עופרת יצוקה, אבל באשר לעובדה אחת אין עוררין, השקט חזר לדרום.  גם אם באופן זמני, הוא עדיין שקט משכר ויש שיגידו משקר.

 מאז סיום המבצע בראשית חודש ינואר 2009, נורו לעבר ישראל כ 300 רקטות. כביכול נתון שאמור   לכרסם בתוצאות המבצע. אבל בבחינה מדוקדקת יותר של התפלגות הירי, אנחנו רואים כי רובו התבצע קרוב מאד להפסקת האש, עד שחמאס הצליח לשקם את מרותו על כל חלקי הרצועה. את הירי בחודשים האחרונים לא מייחסים במערכת הבטחון לארגון חמאס , אלא דווקא לארגונים סוררים אחרים שמסרבים לקבל את מרותו, וזו הסיבה שאנו רואים טפטוף של רקטות ולא ירי מסיבי כפי שהיה בעבר, כאשר המשגרים היו אנשי עז א דין אל קאסם, הזרוע הצבאית של חמאס.

באופן מאד לא תמוה מזכירה רצועת עזה של סוף 2009 את לבנון שאחרי המלחמה האחרונה. שני הארגונים,  חמאס וחיזבאללה ספגו מכה צבאית קשה, מעל ומעבר למה שחזו. אם חיזבאללה חשב כי ישראל תהסס להיכנס ללבנון אחרי שעזבה אותה שש שנים קודם, הוא טעה, בדיוק כמו שטעה חמאס כשחשב כי ישראל תירתע ממבצע גדול ברצועה לנוכח ההתעצמות שלו והמחשבה על עשרות הרוגים בקרב חיילי צה"ל. גם חיזבאללה וגם חמאס נזהרים היום מאד מלהיגרר לעימות צבאי עם ישראל, וזו בהחלט יכולה להיות שורה תחתונה סבירה למהלכים הצבאיים של ישראל בשלוש וחצי השנים האחרונות.

אבל…

משולש המאמצים של חמאס.

המאמץ הצבאי.

בישיבתה השבועית של ועדת חוץ ובטחון לפני יותר מחודש, סקר ראש אמ"ן, האלוף עמוס ילין את מצבו של שלטון חמאס ברצועה. נתון אחד גרם לחברי הכנסת להרים גבה, חמאס ערך ניסוי יומיים קודם, בטיל חדש לטווח של 60 קילומטרים. המשמעות של הנתון הזה, ירושלים, תל אביב,ואפילו נמל התעופה בן גוריון נמצאים תחת קשת האיומים של חמאס. מתברר שהמאמץ הצבאי של חמאס מועתק באופן מלא מאחיו הלבנוני- חיזבאללה. גם שם היה מי שאמר לאחרונה, אנחנו נגיע הרבה אחרי חיפה בעימות הבא.

אבל המאמץ הצבאי לא מסתיים רק ביכולת רקטית משופרת. במקביל לכך בונה חמאס מחדש את המערכים הקרקעיים שלו מאמץ ניכר מושקע בניסיון הברחת נשק חדיש, כגון טילי נ.ט משופרים וטילי כתף נגד מטוסים.

המאמץ האזרחי

בפעם הראשונה מאז תפס את השלטון צריך חמאס, כמו חיזבאללה בלבנון, לתת דין וחשבון נוקב לתומכיו ברחוב העזתי. גם אם הדברים לא בהכרח מובאים בהבלטה באמצעי התקשורת, חמאס צריך היום להתמודד עם זעם רב ברחוב העזתי שמשלם מחיר כבד על בחירתו באיסמעיל הנייה. רוב הבתים שנהרסו במבצע עופרת יצוקה לא שוקמו, באופן מאד לא מפתיע חמאס מפנה את רוב הכסף שהוא מקבל להתעצמות צבאית ולא לשיקום. קציני מנהלת התיאום והקישור  בעזה יודעים לספר כי רק שליש מהבטון שמוכנס לרצועה, מגיע בסופו של דבר לאזרחים, רובו מופנה לבניית בונקרים חדשים.

שיקום היכולת למשול

עד כמה שהדברים נראים כיום לא ברורים ברצועה, חמאס לא זנח את עקרונותיו, למרות מצבו הקשה, לא רק מול ישראל אלא גם מול מדינות ערב שהפנו לו כתף קרה. רצועת עזה עבור חמאס עדיין נתפסת כנכס אסטרטגי. זו הסיבה שהוא עוזה היום את מירב המאמץ, כדי לשדר תחושה של בעל בית, ולא רק מבחינה צבאית ודרך כוונות הנשק. למשל, באחרונה החל חמאס במבצע חלוקת כסף לנזקקים, משהו בסגנון מבצע

"יום טוב" בישראל… .

את הדוגמא ההפוכה לאכיפת המשילות סיפק חמאס בעימות שלו עם תא "אל קאעיידה" שקם באחת השכונות ברפיח. 12 שעות אחרי הכרזת העצמאות של אותו תא, נהרגו של חבריו, גם אלה שרק נפצעו בעימותים , פונו באמבולנסים לבתי חולים, אבל נעצרו במחסום חמאס בדרך…

רצועת עזה והחנק הכלכלי.

אחת הדמויות הבכירות במערכת הבטחון נוהג להציג נתון מעניין  בתחילת כל הרצאה שלו על רצועת עזה.

תושב שדרות מרוויח פי 25 מתושב בית חנון. המרחק בין שני הישובים האלה אינו עולה על קילומטר אווירי. זו נוסחה שבכל מקום אחר בעולם היא עילה למלחמה. המצב הזה לא רק שלא השתפר אחרי עופרת יצוקה, הוא אפילו החמיר. כיום רוב תושבי רצועת עזה נזקקים לארגוני הסיוע הבינלאומיים שפועלים ברצועה כדי להתקיים. ברור שכל עוד המצב הזה מתקיים, לחמאס תהיה קרקע פורייה ללבות את הלהבות כלפי ישראל והמצור שהיא מטילה על הרצועה. זה גם בדיוק הפתח לאיראן, שבונה לא רק דיוויזיה על גבולה הצפוני של ישראל, אלא גם בדרומה, אם כי ברצועה החדרת הנשק קשה הרבה יותר, ודי להזכיר את תפיסת אניית הנשק "פרנקופ" לפני חודש כדי להעיד על כך.

הפילוג בחמאס

למתבונן הישראלי הממוצע , שלטון חמאס נראה כמקשה אחת , ולא כך הוא המצב בשטח. שלא כמו מקבילו הלבנוני חיזבאללה, שם למרות תוצאות המלחמה לא נפגעה מנהיגותו של נאסרללה מבחינה היררכית, השוני בהנהגת חמאס בולט היום לעין. די להציץ בהתנהלות הארגון בעניין עסקת שליט כדי להבין זאת. במהלך המגעים עם חיזבאללה בעסקת רגב וגולדווסר ז"ל , הייתה כתובת אחת – נאסראללה. בעניין שליט מוצאת עצמה ישראל לא פעם מול שלושה גופים שונים, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. איסמעיל הנייה מעוניין לסיים את העסקה כמה שיותר מהר כדי להציג לפלסטינים בגדה כי רק הוא בדרכו האלימה הצליח להביא לשחרור אסירים ולצורך כך הוא מוכן להתפשר על שמות. מולו ניצב מנהיג חמאס חוץ ,חאלד  משעל  שמקשיח את עמדותיו בכל הקשור בזהות המשוחררים,  כדי להציג את הנייה כפשרן, וזאת בשל המאבק בין השניים על הנהגת חמאס. חזית שלישית שעולה מדי פעם מגיע מצידו משל מנהיג הזרוע הצבאית ברצועה, אחמד ג'עברי. ג'עברי נקלע לעיתים קרובות לחילוקי דעות עם הנייה, בעיקר באשר לדרכי התגובה הצבאיות.המתח המובנה הזה נובע מההכרה של ג'עברי כי שקט לאורך זמן ללא  מאבק צבאי עם ישראל  עלול  לגרום לו לאבד שליטה בזרוע הצבאית. כבר היום אנו רואים כמה מקרים בהם עוזבים פעילי עז א דין אל קאסם את שורות הארגון ומקימים או מצטרפים לארגונים קטנים אינם נענים להפסקת האש שכופה חמאס. וזה לא סלע המחלוקת היחיד בין השניים.ג'עברי עצמו משתתף במשא ומתן בעניין שליט, לא רק כדי לקבוע את הרשימה, אלא גם ואולי בעיקר, לדאוג להתחייבות ישראלית שלא להתנקש בחייו בשל היותו המוח המבצעי אחרי החטיפה…

סיכום

העובדה שמחירי הדירות בעוטף עזה הכפילו עצמם בשנה האחרונה אומרת הרבה על איך נתפס השקט הנוכחי בנגב המערבי. מאידך, אין ספק שחמאס לא אמר את המילה האחרונה, ותעיד על כך היכולת הנוכחית שלו  לפגוע – בהינתן פקודה- בכל אחת מערי מרכז ישראל.

ולצד זאת צריך לזכור, חמאס ספג מכה קשה לא רק במובן הצבאי , והוא בהחלט מורתע היום מלפעול נגד ישראל שנתפסת בעיניו כבלתי צפויה. חמאס הפך מארגון טרור חזק לצבא חלש, אומר בכיר בצה"ל , יש שיראו בכך רמז על המחיר שעלולה רצועת עזה לשלם בעימות הבא. 

מאת: אמיר בר-שלום

הודעת משרד ראש הממשלה ב-30 בספטמבר תפסה את כל העיתונות הישראלית בהפתעה. ישראל וחמאס נאמר בהודעה, סיכמו כי תמורת שחרור עשרים אסירות פלסטיניות, יעביר חמאס קלטת וידאו ובה נראה לראשונה החייל החטוף גלעד שליט.

 מאז חטיפתו של גלעד שליט ב 25 ביוני 2006, שיחרר חמאס במסורה סימני חיים משליט. הניתוח של כל אחד מהם בנקודת הזמן הספציפית , מלמד אותנו הרבה מאד על התקדמות המשא ומתן, ניתוח שמחזק באופן משמעתי את הדעה כי העסקה קרובה, קרובה מאד.

כעבור יומיים תחת מעטה שלם של סודיות הועברה הקלטת על ידי המתווך הגרמני לישראל, ומשם הוטסה במסוק להוריו של שליט במצפה הילה. מאז הספיק נועם שליט להיפגש עם נשיא צרפת ניקולה סרקוזי – שנרתם למאבק מעצם היותו של שליט אזרח צרפתי – ולהכריז בסיומה כי העסקה עדיין רחוקה והמשפחה לא תזנח את המאבק הציבורי.
עד כאן הכל ברור מאד, ישראל שילמה תמורת סימן חיים, המשפחה מעודדת אבל מודאגת, והמאבק נמשך.
אבל, בבחינה עמוקה יותר של הדברים בהחלט ניתן לראות סימנים מאד ברורים כי חמאס וישראל נמצאים בתהליך עמוק של משא ומתן, ויש הגורסים כי העניין יארך שבועות בלבד, עד שיחזור גלעד שליט למצפה הילה.
בנקודה זו יש להדגיש כי כל הדברים הנכתבים כאן, כפופים לצנזורה הקפדנית מאד שמוטלת על פרשת שליט בכלל והמשא ומתן הנוכחי בפרט.

מלחמת לבנון השנייה – חמאס בלחץ

שלושה חודשים אחרי החטיפה היה זה מכתב מזעזע שבו כתב שליט כי בריאותו מידרדרת. המכתב שפורסם לראשונה לפני שלושה שבועות , נחשב למעשה לניסיון הראשון של חמאס ליצור לחץ על ישראל.

יש לזכור כי הימים הם ימי מלחמת לבנון השנייה, כשישראל מבוססת עדיין בבוץ הלבנוני, ותשומת הלב של הדרג המדיני נתונה אך ורק לעניין המלחמה ושיקום יכולת ההרתעה של ישראל. חמאס שהתבונן היטב במעשה בלבנון, הבין כי מה שקרה שם בצפון עם חיזבאללה יכול לקרות גם בדרום. זו הסיבה שהוא מנסה לעורר לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות בישראל, דרך המכתב המזעזע של שליט. הימים ימי ראש הממשלה אהוד אולמרט שהכריז כי הוא מתכוון לשאת ולתת עם חמאס, מה שמכניס את הארגון ללחץ גדול מאד, שכן אי היכולת לתרגם את שליט להישג עבור חמאס, יכולה לפעול כנגד בארגון.

ישראל והעולם מחבקות את אבו מאזן – חמאס בלחץ
תשעה חודשים אחרי החטיפה משתלט חמאס באכזריות מזוויעה על שרידי שלטון הפתח ברצועה ומכונן למעשה מדינה פלסטינית בדמותו של הארגון. החשש בעולם, ובפרט בקרב מדינות ערב המתונות מחמאסטן, גדול מאד. זו סיבה שב-25 ביוני 2007, מכונסת ועידה אזורית לחיזוק אבו מאזן. הנוכחות של ארה"ב , ישראל, ירדן ומצרים בשארם א שייח סביב אבו מאזן מכניסה שוב את חמאס ללחץ, שכן החשש הגדול ביותר של שלטון הנייה הוא להשתייך לציר הרשע. לא כך תופס החמאס את עצמו, בעיניו הוא עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות, פתוחות ומפוקחות על ידי העולם (אין עוררין בעולם על עובדה זו…), ולכן הוא השלטון הלגיטימי של הפלסטינים.  גם מדינות ערב מבינות את העובדה הזו, ולכן חששן מתופעת חמאס גדול מאד. מיותר לציין כי איסמעיל הנייה קיבל באותה ועידה כתף קרה ממצרים, שהותירה אותו בעזה בעוד היא מחבקת בחום את היריב אבו מאזן. הנייה הבין כי חמאס חייב לטרוף את הקלפים. ביום הועידה, שבמקרה נפל על יום השנה לחטיפתו של גלעד שליט, מפרסם חמאס קלטת שמע של גלעד שליט.

לפני שניכנס לניתוח הדברים שבקלטת חשוב להבין את מטרת הפרסום. חמאס אומר במפורש לעולם הערבי ובמיוחד לישראל ואבו מאזן, כל סיכום שיתקבל בשארם א שייח לא מקובל עלינו, הרי אנחנו מחזיקים את קלף המיקוח הטוב ביותר … מלשון ראו הוזהרתם !

הקלטת הראשונה יוני 2007  – חמאס עוקף את ראש הממשלה אולמרט

אחרי שעמדנו על הסביבה המדינית של יוני 2007, והמניעים של חמאס לפרסום הקלטת, נבחן עכשיו את תוכנה. חמאס יש להדגיש לא מנהל את פרשת שליט לבד. כל העת עומד מאחור ארגון חיזבאללה שמלווה בעזרת אירן את אופן ניהול המשא ומתן עם ישראל, ובמיוחד בתקופה הראשונה שלאחר החטיפה.
בתקופה הזו ישראל כאמור מפנה עורף לחמאס ולכן הארגון מנסה ליצור לחץ ציבורי על ראש הממשלה אולמרט.
כיצד זה קורה ? הנה כך :
"אני פצוע וזקוק לטיפול רפואי ממושך…  " , אומר שליט בפתח הדברים בקלטת. חמאס פונה כאן לבטן הרכה של ישראל. למי לא מתהפכת הבטן כשחייל פצוע בשבי משמיע תחינה לקברניטים שלא ישכחו אותו…
חמאס מנגן גם על האתוס הצה"לי שלא משאירים שבויים מאחור, "אני מצטער על חוסר ההתעניינות של הממשלה הישראלית וצה"ל בעניין שלי ואי היענותם לדרישות גדודי אל-קסאם".
אבל חמאס לא מסתפק רק בכך, אחרי שהחדיר את הסכין לליבותיהם של הישראלים הוא גם מסובב אותה, כששליט אומר את הדברים הבאים : "זה ברור שהם חייבים להיענות לדרישות אלו כדי שאני אשתחרר מהכלא, במיוחד שהייתי במבצע צבאי ולא סוחר סמים".    

הכוונה כמובן לאלחנן טננבאום ששוחרר בתמורה לקלפי המיקוח החשובים ביותר בעניין רון ארד: מוסטפה דיראני ושייח כארים עובייד. חמאס דרך שליט מעביר מסר חד, ברור וכואב.
תמורת סוחר סמים שילמתם מחיר גבוה, אולי גבוה מאד, תמורת חייל שנפל בשבי בפעולה מבצעית לא תעשו זאת…?

הקלטת השנייה  אוקטובר 2009– לחמאס יש כתובת בישראל 

הרבה מאד תהפוכות עברה החברה הישראלית מאז יוני 2007. שר בטחון, רמטכ"ל, וראש ממשלה עזבו בטריקת דלת. גם המתווך שאיבד את אמון ההורים פוטר בדרך אלגנטית, ומתווך חדש מונה לעניין שליט. כבר בדברים שאמר נועם שליט מיד אחרי פרסום הקלטת האחרונה, ניתן לראות את קורת הרוח של המשפחה מהמגעים ואלה העומדים אחריהם. ("אנחנו מודים לצוות המשא ומתן בראשות חגי הדס").
האופטימיות הזהירה הזו של משפחת שליט, (אופטימיות שלא זכתה להד תקשורתי מתוך כוונת המשפחה לשמור את המאבק הציבורי לשחרור שליט גבוה על סדר היום),  נובעת מכמה סימנים מעודדים סביב פרסום הקלטת מעבר לאות החיים עצמו:
• הפרסום המתוזמן בעזה ובירושלים- עובדה שמעידה על תיאום מושלם בין הצדדים והקפדה יתרה על הפרטים הן בחמאס והן בירושלים.
• מדובר בקלטת וידאו, מה שמצביע על התעקשות ישראלית לאות חיים והיענות בצד השני.יש להדגיש כי דרישה זו לא התקבלה בעבר בזמן שהמצרים היו המתווכים היחידים. סביר להניח שזה לא היה קורה לולא הצליח השליח הגרמני ליצור יחסי אמון בין הצדדים.
• בפעם הראשונה מאז נפל בשבי ,שליט מדבר על כך שמצבו הבריאותי טוב. המשמעות, לחמאס  יש כתובת ברורה בצד השני והוא כבר אינו צריך ליצור מעקף לראש ממשלה ולפנות לציבור בישראל.
• ניתוח של עסקאות עבר עם חיזבאללה ( כאמור "המדריך" את חמאס בעסרה הנוכחית) מעיד על צעד כזה כבונה אמון לקראת עסקה כוללת.  כך קרה  לפני עסקת גולדווסר ורגב – החזרת גופתו של גבריאל דוויט באוקטובר 2007 תמורת שחרור שני אנשי חיזבאללה וכך קרה עם ביקור המתווך הגרמני אצל אלחנן טננבאום באוגוסט 2003 תמורת העברת שתי גופות לוחמי חיזבאללה ללבנון.

סיכום – הישורת האחרונה

אלה היו רק הסימנים הגלויים לכך שכבר זמן רב מתנהל משא ומתן קדחתני מאחורי הקלעים. יש להוסיף לכך דברים שאומרים דוברים רשמיים של חמאס, שמדברים על כך שהמחלוקת עם ישראל היא עתה על שמות בודדים בלבד.
עוד יש לזכור גם כי חמאס 2009 הוא לא חמאס 2006. מבצע "עופרת יצוקה", לא רק שפגע בתשתיות הארגון אלא בעיקר הוכיח לחברה הפלסטינית בעזה איזה מחיר היא משלמת תחת שלטונו של הנייה. התמיכה הציבורית בארגון החלה לצלול וחמאס חש זאת היטב.לכן מה שמבינים במוקטעה בעזה הבינו גם בירושלים, הדרך היחידה של חמאס להציג הישג לחברה הפלסטינית  היא בשחרור אסירים, כלומר חמאס לחיץ.
זו הסיבה להתגמשות שני הצדדים. מעבר לכך, חמאס מבין כי בעצם שחרור האסירים הוא תוקע טריז בין הרחוב הפלסטיני לתנועת פתח. עצם התעקשותו לשחרר גם אסירי פתח עם דם על הידיים, היא בבחינת התרסה כלפי אבו מאזן . המסר ברור : לא המגעים המדיניים של פתח הביאו לשחרור אסירים, אלא הזרוע הצבאית של חמאס.

ניתן כאן להיכנס לניתוח מעמיק מה יהיו השלכותיה של עסקה כזו על מצבה הבטחוני של ישראל, אבל לא זה המקום לכך. ברור שיהיו לה מתנגדים רבים , אבל נראה כי הרכבת יצאה לדרך, ושחרור שליט הוא עניין של זמן. בשפת הספורט יקראו לזה: הישורת האחרונה.