מאת: אמיר בר שלום

האחד עשר בינואר 2011 הוא  אבן דרך במאבק האיתנים בין שתי המעצמות של המאה ה- 21, ארצות הברית וסין. בבוקר אותו יום נפגש שר ההגנה האמריקני, רוברט גייטס עם נשיא סין, הו ג’ינטאו, לעוד פגישת “תחזוקה”, ליחסים המתוחים בין שתי המדינות. בעוד אלה יושבים במשרדים המפוארים בביג’ינג, פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של המדינה, כי מטוס החמקן  הסיני, J 20, ביצע באותו בוקר טיסת מבחן ראשונה בבסיס הניסויים של חיל האוויר הסיני בדרום המדינה.  ארצות הברית בלעה את הרוק והבליגה. חמישה ימים אחר כך אמר גייטס כי מארחו הסיני  טען בתוקף כי הופתע גם הוא מהפרסום וכי הטיסה נקבעה מבעוד מועד ללא קשר לביקור וללא רצון להביך את ארצות הברית.
הסיפור הזה מתחילת השנה מסמל אולי יותר מכל את המרוץ שמנהלות שתי המעצמות בהווה: ארצות הברית וסין, וזו לשעבר – רוסיה, על מטוס הקרב החמקן.

F 35  JOINT STRIKE FIGHTER – JSF

הפרויקט החשוף ביותר מבין השלושה, הוא ללא ספק האפ 35, שבונה  לוקהיד מרטין האמריקנית החל משנת 2003. המטוס הזה הוא למעשה פרויקט משותף של ארצות הברית, בריטניה; איטליה, הולנד, קנדה, טורקיה, אוסטרליה, דנמרק ונורבגיה. ישראל הצטרפה אליו בשנים האחרונות כשותפה זוטרה, אם כי הייתה מבין הראשונות שהודיעו כי תרכוש את המטוס. האפ 35 הוא למעשה מטוס הקרב המתקדם ביותר שמפותח היום. מעבר ליכולת החמקנות, המטוס הזה אמור להיות מצויד במערכות מכ”מ, טיסה, נשק ולוחמה אלקטרונית מהמתקדמות בעולם. כך למשל יכול כל מטוס כזה לשמש תחנת התראה קדמית , בכך שהוא משדר את תמונת המכ”מ שלו לכל כלי טיס ותחנת קרקע שיבחר. למטוס מתוכננות שלוש גרסאות ראשוניות:
F-35A  – בעל יכולת המראה ונחיתה רגילה, עבור חיל האוויר האמריקני וחיל האוויר הבריטי.
F-35B – בעל יכולת המראה ונחיתה אנכית, עבור חיל הנחתים האמריקני וחיל האוויר הבריטי.
F-35C – מותאם לפעולה מנושאות מטוסים, עבור חיל הים האמריקני.
F-35I – השם לגרסה שתותאם לישראל .
הפרויקט הזה נתקל בשנים האחרונות במספר בעיות פיתוח, מה שגרם לעיכוב בתאריכי האספקה. כרגע ההערכה היא כי המטוס יסופק לחיל האוויר הישראלי רק לקראת שנת 2016.
“האפ 35 הוא מהפיכה בעולם התעופה”, אומר תת אלוף במילואים אסף אגמון, ראש מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל. “לא מדובר בעוד מטוס, אלא במערכת שלמה שמורכבת באופן הרמוני ממש על פלטפורמה מעופפת. המערכת הזו כוללת מרכיבי נשק, מכ”מ מתקדם, יכולת לוחמת ל.א ובעיקר יכולת ניתוח ושיתופיות של נתונים. כל הסנסורים שמורכבים על המטוס מדברים ברשת. כולמר כל תחנת קרקע, מטוס מקביל, כלי טיס בלתי מאוייש ואפילו מערכות נשק קרקעיות, יכולות לקבל את הנתונים. לדוגמא, אם ניקח את צה”ל וחיל האוויר. האפ 35 יכול לבנות תמונת מכ”מ של שיגורי טילים בליסטיים, ולהעביר אותה באופן מדוייק למערכות ההגנה האווירית הפרוסות על הקרקע, בין אם זה ה”חץ”, “שרביט קסמים” או “כיפת ברזל”. כאשר מדברים על מהפיכה בשדה הקרב המודרני מתכוונים בדיוק ליכולת הזו”.
שאלה: והיכן נמצאים למשל הסינים בהשוואה לאפ 35, הרי גם סין הולכת לכיוון הזה?
“זה כמו ללמד תלמיד תיכון לבחינת הבגרות. אפשר ללמד אותו לבחינה עצמה, כיצד לעבור אותה, מה הטכניקה שלה. אלה הסינים, האמריקנים בהשוואה להם במשל הזה מלמדים מתמטיקה, ולא איך לעבור בחינה. זה נכון, הסינים הצליחו לבנות חמקן, הם עשו זאת בעזרת  REVERSE ENGENIRNG  כלומר בעזרת ניתוח וחיקוי יכולות מערביות, אבל שלא כמו האמריקנים,  החמקן הסיני הוא פלטפורמה בלבד, לא מערכת”.

J 20 JIAN התשובה הסינית למערב
באופן רשמי מפתחת סין את המטוס הזה משנות ה 90. תחילה דנו השלטונות בבייג’ין עם רוסיה לגבי תכנית פיתוח משותפת, אבל המגעים הללו לא נשאו פרי. מקורות ביון במערב טענו כי סין הבינה שלרוסיה אין כל כך מה לתרום לה בנושא החמקנות ולכן החליטה לצאת לפרויקט הזה לבד. בכלל, המערב ובעיקר ארצות הברית מנהלים למעשה מעקב צמוד אחרי החמקן הסיני כאשר הדעות חלוקות מהיכן השיגה סין את הידע. ראש ועדת שרותי הביטחון בבית הנבחרים האמריקני, הווארד מקון, טען כי המטוס הסיני הוא העתק מדויק של מטוס רוסי. המטוס הסיני, בשונה מהאפ 35, הוא בעל מנוע כפול. נתון שהעלה  בארצות הברית את החשד כי מדובר  בזליגה טכנולוגית.  איש חיל האוויר האמריקני, הגנרל תומאס מקלנרני, טען מיד אחרי טיסת הבכורה בינואר האחרון כי לדעתו מדובר בריגול תעשייתי שעשו הסינים במפעלי לוקהיד מרטין, יצרנית החמקן אפ 22, שגם הוא  בעל מנוע הכפול.
הסבר מעניין נוסף שרווח במערב היה קשור למלחמת הבלקן בסוף שנות ה- 90. מטוס חמקן מסוג אפ 117 הופל מעל סרביה, ולדברי מקורות בבלקן, שבריו הועברו לרוסיה, כדי ללמוד על המרכיבים שלו. טענה שנסתרה אגב על ידי טייס הניסוי הסיני של ה- J 20,  קסיו יונג לינג, שאמר כי האפ 117 הוא מטוס בעל טכנולוגיה מיושנת לעומת החמקן הסיני הנוכחי. הסבר נוסף שניתן במערב לפריצת הדרך הסינית היה פרשיית הריגול שהתגלתה בשנת 2005 בחברת נורתרופ גרומן שפיתחה את המפציץ החמקן, בי 2. נושיר גואדה, מהנדס אמריקני ממוצא הודי, הורשע במכירת חומר מסווג לממשלת סין. מומחים ברוסיה, שגם היא עוקבת אחרי הפרויקט טענו כי מדובר בידע מערבי או סובייטי שזלג, שכן לסין אין  עדיין את היכולת והידע לפתח חומרים מרוכבים כמו ברוסיה וארצות הברית.
עד היום ערך ה- J 20 שלוש טיסות מבחן, כאשר האחרונה בחודש מאי ארכה כמעט שעתיים. ההערכה בסין מדברת על כך שהמטוס יהיה מבצעי כבר בשנת 2017 . כלומר, קצת יותר משנה אחרי מקבילו האמריקני. מומחי תעופה שניתחו את התמונות המעטות ששחררה הממשלה הסינית, תמימי דעים כי הטכנולוגיה הסינית נמצאת בפער אדיר מזו של המערב ובמיוחד של ארצות הברית.  ה- J 20 הוא כאמור מטוס דו מנועי, חד מושבי, בעל יכולת נשיאה של עד 36 טון בהמראה בתצורה חמקנית (כלומר עם פצצות בתוך גוף המטוס ולא על הכנפיים). עדיין לא ברור איזה מנוע שולב במטוס. הסינים טוענים כי מדובר במנוע סיני , אולם במערב סבורים כי המטוס טס דווקא עם מנועי  Saturn 117S  מתוצרת רוסיה. הסיבה, במנועים הסינים התגלו בעיות רבות בשלב ניסויי הקרקע, ולכן הוחלט לעבור למנוע אמין יותר. חיזוק לכך מצאו מומחים בניתוח צינורות הפליטה של המנועים מתמונות טיסת הבכורה. “ללא ספק מדובר במבנה צינור שאינו חמקן”, כתב ביל סוויטמן, מומחה תעופה מהמגזין    Aviation Week. “סין ככל הנראה הזדרזה להטיס את אב הטיפוס, מבלי שסיימה לפתח את יכולת החמקנות”.
בנוסף לכך, אף מקור רשמי סיני לא מסר פרטים על יעוד המטוס:  אוויר – אוויר או אוויר קרקע. למרות שעל פי ניתוח מבנה הכנף, הגוף ומיכלי הדלק , נראה כי סין בונה מפציץ גדול, ארוך טווח . בדיוק מה שאמור להפחיד את ארצות הברית.

סוחוי T 50

בתחילת 2010 הצטרפה גם רוסיה רשמית למועדון החמקנות עם טיסת הבכורה של
ה- T 50 מתוצרת מפעלי סוחוי. במהלך שנות ה- 90 הכריזה רוסיה על תכנית:
(“Prospective Airborne: Complex of Frontline Aviation”) PAK FA
במסגרת התכנית תוכנן אב הטיפוס החמקן, T -50. המטוס הזה שפותח בשיתוף עם הודו הוצג לראשונה בשנת 2009, שש שנים אחרי שמהנדסי סוחוי קיבלו את האור הירוק להתחיל בפיתוח. גם רוסיה כמו סין לא מספקת יותר מדי פרטים על יכולות המטוס, אבל מפרסומים במערב עולה כי המטוס הוא בעל טווח פעולה של 5500 ק”מ, כושר נשיאה של 30 טון בהמראה, ומונע על ידי זוג מנועי S117 טורבופאן, בדיוק כמו מקבילו מסין. מקורות במשרד ההגנה של רוסיה אמרו כי כבר בשנת 2013, יתחיל חיל האוויר הרוסי לאמן טייסים בחמקן החדש, וההערכה האופטימית מדברת על הכרזה מבצעית שנתיים אחר כך. מנהל מפעלי סוחוי, מיכאיל פוגוסיאן, אמר כי על פי התכנית ייוצרו 1000 חמקנים ב- 40 השנים הקרובות כאשר רוסיה והודו ירכשו 200 מטוסים כל אחת, ו-600 האחרים ימכרו למדינות נוספות. במסגרת התכנית מתוכנן גם דגם דו מושבי של המטוס שאמור להימסר לחיל האוויר ההודי, וכן דגם ימי שאמור לשמש את צי נושאות המטוסים של רוסיה. מומחי תעופה רבים ממתינים להצגה הפומבית הראשונה שלו בסוף החודש במסגרת: MAKS Airshow, הסלון האווירי של רוסיה.
“אין ספק שרוסיה נמצאת במקום אחר מבחינת יכולות הבנייה שלה והידע בתעופה”, אומר תא”ל במי”ל אסף אגמון. “לרוסים יש ידע נרחב, אבל גם הם לא פיצחו עד הסוף את היכולות האמריקניות. החמקן הרוסי ממה שידוע עד כה, טוב יותר מהסיני, אבל עדיין לא מתקרב לקונספט האמריקני של מערכת נשק מעופפת. הרוסים, שלמעשה התחילו את הפרויקט, ניצבים במקום לא רע.  הם חברו להודו, מה שמקל מאד על עלות הפיתוח. הרוסים יצאו לפרויקט השאפתני הזה מכמה סיבות.: ראשית, רוסיה למרות מצבה הכלכלי הרעוע, עדיין רואה עצמה מעצמה, לכן לא יכלה להרשות לעצמה להישאר מאחור. שנית, רוסיה הבינה כי למרות הנהירה של העולם לכלי טיס בלתי מאוישים, עדיין העתיד שייך לחמקנים המאוישים. מבחינתה זו הייתה משימה הכרחית לשמר דריסת רגל בשוק התעופה העולמי. אני לא שולל כי נראה את ה- T 50 בעתיד בצבאות סוריה או אירן. רוסיה הוכיחה לא פעם כי בכל הקשור לתזרים מזומנים לקופתה המדולדלת, אין לה עכבות”.
שאלה: ומה זה אומר על ישראל? שחייבים להגדיל את סד”כ החמקנים של חיל האוויר?
“זה אומר קודם כל שחייבים את המטוס הזה כמה שיותר מהר בחיל האוויר. ישראל חייבת לשמר את יתרונה הטכנולוגי האיכותי באזור. ככל שהחמקנים יגיעו יותר מהר, כך יהיה קל לשמור על היתרון הזה. מי שראה מה עשו מטוסי האפ 15 והאפ 16 לאזור, מבין את המשמעות. מאז הגעתם כבר לא מדובר ביתרון יחסי של ישראל אלא ביתרון אבסולוטי”.
אגב, זו רוח הדברים שמשמיע  מפקד חיל האוויר בדיונים על האפ 35. טייסת אחת אמנם כבר “בדרך”, אבל עדיין יש הרבה מאד גבות שמורמות על המחיר והחלופות של החמקן. בימים אלה אגב, בונה צה”ל את תכנית החומש הבאה שלו “חלמיש”, אפ 35 הוא מרכיב מרכזי בה. ועל רקע הדברים האלה יש לשים לב לידיעה הבאה שיצאה השבוע מסיאול.
דרום קוריאה, מדינת חסות אמריקנית, הודיעה לפני שבועיים כי החמקן הרוסי יתחרה באפ 35 האמריקני, ובמטוס ה”טייפון”, האירופי, במכרז בשווי 7 מיליארד דולר. הודעה שמציבה איום משמעותי לפתחה של ארצות הברית לא רק מהבחינה הצבאית, אלא  גם מהבחינה הכלכלית. ועוד לא אמרנו דבר על טורקיה, שותפה מרכזית בפרויקט האפ 35. בשבועיים האחרונים התפטרה הצמרת הביטחונית של המדינה שכוללת את הרמטכ”ל ומפקדי זרועות הים, האוויר והיבשה. הסיבה, המתח וכרסום סמכויות הצבא על ידי הממשלה המוסלמית הקיצונית. מה שמעורר הרבה מאד סימני דאגה לא רק בישראל אלא בעולם המערבי ובמיוחד בנאט”ו. אף אחד לא רוצה לחשוב על משטר קיצוני עם החמקנים המתקדמים בעולם.

מאת: אמיר בר שלום

מאבק איתנים מתנהל בימים אלה מאחורי הקלעים בין איטליה לדרום קוריאה. בשקט בשקט עולים לרגל ללשכתם  של מפקד חיל האוויר ושר הבטחון הרבה מאד שליחים משתי המדינות. הסיבה, חיל האוויר הישראלי אמור להחליט בקרוב על מטוס האימון הבא שיכשיר את טייסי הק

רב שחו ויחליף את האפ -16 A (הנץ המזדקן), ואת הסקייהוק (“עיט”). כל אחת מהתעשייות מציגה מטוס מתקדם מאד, שמשלב את היכולות של מטוס קרב במטוס אימון. הקוריאנים מתשלובת  KAI – KOREA AEROSPACE INDUSTRY,  מציגים את ה- T-50,  מטוס  אימון מתקדם שפותח יחד עם לוקהיד מרטין האמריקנית שצבר כבר למעלה מ- 32,000  אלפים שעות טיסה בחיל האוויר של קוריאה. למתבונן מהצד
ה- T50  מזכיר מאד במראה החיצוני שלו את האפ 16.  האיטלקים לעומתם מציגים את מטוס ה- M-346, (ה- M-346  מבוסס על מטוס ה”יאק 130”) ,  של חברת  “ALENIA AERMACCI“ .
מטוס שנולד משיתוף פעולה עם חברת  “YAKOVLEV” הרוסית כבר לפני שני עשורים. מאז נפרדו שתי החברות, “ALENIA AERMACCI צירפה ב- 2008 שותף אסטרטגי בדמות  “BOEING“ האמריקנית וכיום משתפת החברה האיטלקית פעולה גם עם תעשיות המטוסים של צ’ילה ויוון.
משרד הבטחון וחיל האוויר כאמור עדיין לא החליטו איזה מטוס לרכוש,  כאשר ההחלטה אמורה ליפול כבר בחודשים הקרובים. שתי המדינות: אטליה ודרום קוריאה לא מהססות להפעיל לחצים פוליטיים, אם כי אלה לא בהכרח גלויים. כך למשל עלה עניין רכש המטוסים בביקור האחרון של ראש הממשלה נתניהו באיטליה, באמצע חודש יוני האחרון. ברלוסקוני (בעצמו תעשיין אטלקי) מנסה בכל הכוח לדחוף את המטוס האטלקי. מהצד השני חורשת את הארץ באופן

תדיר משלחת אנשי השיווק הקוראנית שעוזרת כמובן בתשתית הרחבה של לוקהיד מרטין בישראל.
לצורך הרכישה חברו “התעשייה האווירית”  ו”אלביט” , והקימו את חברת “תור”, החברה שאמורה לרכוש במשותף את המטוסים ולהפעיל אותם אחר כך בחיל האוויר בצורת חכירה. המודל הזה נבנה בהתאם לפרוייקט הנוכחי של אלביט  עם חיל האוויר בהפעלת מטוסי האימון “עפרוני” בשלב ראשוני קרב בקורס טיס.
בחודש מאי האחרון ערכה המשלחת מפגש עם הכתבים הצבאיים בישראל. ראש הפרוייקט הישראלי מטעם, סאנג צ’ואי סיפר כי ההתרשמות של חיל האוויר מהמטוס הקוריאני הייתה חיובית מאד. חיזוק לדברים האלה שמענו מפי אורן עשת, טייס קרב בחיל האוויר, שטס על ה T 50. כיום משמש עשת (לשעבר טייס ביחידת ניסויי הטיסה של חיל האוויר) יועץ מיוחד לחברת KAI.
“אין ספק שמדובר במטוס שמזכיר במעטפת הביצועים שלו את מטוסי הקרב של חיל האוויר”, מספר עשת. “מהבחינה הזו, כמדריך לשעבר וכטייס קרב, אני יכול לומר חד משמעית כי יש לכך חשיבות בלימוד יסודות טיסת הקרב. מעבר לכך צריך להביט קדימה. חיל האוויר הולך להכניס לשירות בעוד כמה שנים את מטוס הקרב המתקדם בעולם, האפ 35. כדי להכשיר טייסים ליכולות שלו, במיוחד אלה אווירודינמיות,  חייבים מטוסי אימון מתקדמים”.
ה- T-50,  נחשב מטוס בעל יכולת תמרון גבוהה מאד, ויכולת נשיאת נשק מתקדם. שני תאי הטייס, של המדריך ושל החניך, מצויידים בצגים דיגיטלים צבעוניים רב תכליתיים, ובתצוגה עילית רחבת זווית. כל לחצני ומתגי התפעול מרוכזים על המצערת ומוט ההיגוי. תצורה זו מאפשרת  לטייס שליטה מלאה על ביצועי הטיסה ומערכות הנשק ללא שינוי תנוחה. מעבר לביצועי הטיסה שלו כמטוס אימון בשלב הקא”מ (קורס אימון מתקדם שאליו מגיעים כל בוגרי מגמת הקרב בקורס הטיס, ושם למעשה רוכשים את מיומנות הקרב לפני שיבוצם בטייסות המבצעיות) הקוראנים מצביעים על יכולתיו של המטוס לשמש מטוס תקיפה קל.
הדגם TA 50, הוא דגם הנושא חימוש למשימות אוויר – אוויר ואוויר – קרקע. המטוס מצוייד בתותח 20 מ”מ ויכול לשאת מגוון רחב של פצצות וטילים. הקוראנים גם מציגים דגם משופר של המטוס, FA -50,  דגם שמצוייד במערכות מכ”מ בקרת אש של חברת “אלתא”, ובמערכת לוחמה אלקטרונית של חברת “אלישרא”. הדגם הזה יכול לשאת חימוש של כמעט 5 טון, כמו טילי אוויר – אוויר, אוויר – קרקע, וכוורות רקטות על שבע נקודות תלייה מתחת לכנפיים.  אין ספק שמבחינת חיל האוויר יש כאן נתון משמעותי שנלקח בחשבון.
“המטוס הזה הוא בבחינת המשך טבעי לאבולציית המטוסים של חיל האוויר הישראלי“, אומר סאנג צ’ואי, ראש הפרוייקט הישראלי. “ הרי מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הישראלי הוא האפ 16 . ה- T -50, נותן לחיל האוויר את הפתרון האופטימלי בכך שהוא מכיל קשת יכולות שמתאימות לכל המטוסים ,מהאפ 16 ועד האפ 35”.
צריך לומר שלעומת הקוריאנים האטלקים מסתפקים בלחץ מאחורי הקלעים. בסלון האווירי האחרון אמנם הטיסה החברה כתבים ישראלים במטוס, אבל מעבר לכך נראה שהאיטלקים בטוחים (הייתי מוסיף אולי יותר מדי), במוצר שלהם.

פרוייקט ה- M 346  קיבל  רוח גבית גדולה עם הודעת סינגפור בחודש מאי 2010 על רכישת  המטוס כמטוס האימון הבא של חיל האוויר שלה. מבחינת תעשיית המטוסים העולמי ההחלטה הייתה מפתיעה שכן בדרך כלל עוקב חיל האוויר של סינגפור אחרי החלטות חיל האוויר הישראלי בכל הקשור להצטיידות במטוסים. מי שעוד רכשה את ה- M 346, מעבר לחיל האוויר האטלקי, היא איחוד האמירוית שמייעדת 24 מטוסים מתוך 48 שהזמינה לטייסות קרב קלות. היתרון של ה- M 346  לעומת ה- T -50  הקוריאני הוא בעלות שעת טיסה. האיטלקים טוענים  כי עלות שעת הטיסה זולה בעשרות אחוזים מה T-50. האם זה יהיה השיקול העיקרי לרכישה? באופן חד משמעי, לא!
מרכיב חשוב בעסקה הזו יהיה רכש הגומלין שתעשה החברה הזוכה בתעשייה הבטחונית הישראלית. אם נשווה את פוטנציאל השוק של דרום קוריאה לזה של אטליה, אין ספק שהבחירה תיפול על המטוס הקוריאני. דרום קוריאה כבר משלבת מערכות ישראליות בדגם התקיפה של ה T-50, ומעבר לכך גם הביעה התעניינות גדולה במערכות להגנה מפני טילים שמפתחת ישראל: “כיפת ברזל“, “שרביט קסמים” ו “חץ”.
גורם בכיר במערכת הבטחון שנשאל לאחרונה על ההתלבטות הזו אמר חד משמעית:
“נעשה מה שטוב לחיל האוויר ולתעשייה הישראלית”. עם המשפט הזה השורה התחתונה ניראת די ברורה.

מאת: אמיר בר-שלום

יחסי הסחר בין הודו לישראל יודעים ימים של עדנה.  בעשור האחרון קפץ היצוא הישראלי להודו ביותר משש מאות אחוזים.  מ- 454 מיליון דולר בשנת 2001 ליותר מ- 2.8 מיליארד דולר בשנת 2010. עיקרו של היצוא הישראלי להודו מתבסס על מוצרים וידע ביטחוניים. העסקה הגדולה ביותר בסקטור הזה שייכת לתעשייה האווירית שחתמה על עסקת אספקת מטוסי הרתעה לחיל האוויר ההודי. עיסקה בהיקף של יותר ממיליארד וחצי דולר. אבל לצד עסקאות הענק האלה, דורשת הודו רכש גומלין ישראלי , מה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הצרכים של ספקית המוצר. במיוחד כאשר מדברים על מוצרים מתקדמים.
במהלך כנס “ניו טק לפיתוח יכולות צבאיות“ שנערך בחודש מאי האחרון, עסק פורום מנהלי הרכש שהתכנס באחד מאולמות הדיונים בשאלת, “מחויבות רכש הגומלין בהודו – מעמסה או הזדמנות”. מי שהנחה את הדיון היה דורון רותם, עד לאחרונה מנהל הרכש והלוגיסטיקה בתעשייה האווירית. לפני תפקידו האחרון בחברה ניהל דורון רותם את אחד ממפעלי האלקטרוניקה של יצרנית המטוסים הישראלית. כיום הוא יועץ עצמאי בענייני רכש לחברות גדולות, וחבר ארגון מנהלי הרכש בישראל.
“רכש הגומלין הוא תהליך חשוב מאד בעסקה שנופל בדרך כלל על כתפינו, מנהלי הרכש”, אמר רותם. “זו משימה לא פשוטה, שכן המחויבות בעסקאות האלה היא בדרך של מיליוני דולרים. אני מחזיק בדעה כי מדובר כאן בהזדמנות, שכן רכש כזה פותח בפנינו הזדמנויות לשווקים חדשים. ברור שזו לא משימה קלה, אבל בכניסה נכונה לשוק כמו השוק ההודי, יש פוטנציאל עצום“.
בנקודה זו מתערב אבי גולדברג,  מנהל בקרת הרכש תע”ש.  “הניסיון שלנו בהודו מלמד אותנו כי קיימים הבדלי תרבויות משמעותיים. אחרי הכנות ותיאום ציפיות בין הצדדים יצאנו לדרך, ואני אומר בצורה חד משמעית, יש עם מי לדבר. גילינו בהודו פתיחות רבה ללמוד, במיוחד בכל הקשור ל-  ”LOW TEC”. אני בהחלט יכול להבין את הרתיעה הישראלית מהעברת ייצור  “HIGH TEC“, להודו. מניסיוננו ההתמקדות ברכש הגומלין יכולה להיות בתחום המתכות והחומרים הכימיים “.
אלי בן נון, מנהל רכש, “רפאל”: “הודו היא לקוח מאד חשוב של רפאל, אבל עם סעיף רכש גומלין מאד גדול ומחייב. יש קשיים, מנטאליים ומקצועיים. אני יכול להצביע על עיבוד שבבי למשל, בעניין הזה היו חבלי לידה קשים מול התעשייה המקומית. גם בנושא הסמכת ספקי חומרי גלם, יש לנו פעילות רבה בהודו. אנו מתמקדים בשוק הזה כדי להחליף ספקים אירופאים ואמריקאים”.
ניכר היה בדיון כי לא מעט מנהלי רכש כבר נתקלו בבעיה הזו של רכש הגומלין. נושא שבדרך כלל לא נידון בהרחבה בפורומים פתוחים שכאלה, בעיקר מפאת סודיות מקצועית ועסקית. חיים בן שמעון, מנהל שרשרת האספקה ב- “רוקר”, העלה שאלה בדבר איתור ספקים בהודו. חנוך קפצן מנהל  “אקטואל קומפוננט”, המתמחה ברכש, שיווק רכיבים וניהול פרויקטים בארץ ובחו”ל, סיפר כי שגרירות הודו מפעילה במסגרת הנספחות המסחרית שלה, רפרנט מסחר דובר עברית, שיכול לסייע באיתור קשרים עסקיים שכאלה. אסתר קטן, מנהלת רכש “אסטרונאוטיקס” הוסיפה כי אנשי מכירות רבים מהתעשייה ההודית מגיעים לישראל, ובהחלט ניתן להשתמש בהם ליצירת קשרים עם ספקים הודים.
עניין מהותי נוסף שהעלה איתן קופלר, מנהל רכש ב- “רוקר”, היה נושא ההסמכות. האם יש חברות ישראליות  שהסמיכו  מפעלים בהודו?  ובמידה ויש כאלה, האם ניתן להסתמך על ההסמכות הללו כדי לקצר תהליכים?
דורון רותם: “הנקודה החשובה הזו עלתה גם בפורומים האחרים שכן ברורה כאן התועלת העסקית. אני מציע ששיתוף פעולה שכזה, ברמת הסמכות מפעלים בחו”ל, יטופל על ידי גורם על שיאגד את הידע. ארגון על כזה צריך להיות לאומי, ברמת מדינה.  מצד שני צריך לזכור את התחרות לכן חייבים למצוא את דרך הביניים, לשמור על יתרון עסקי מחד, ומאידך לשתף בידע. בכל מקרה צריך איזון”.

אחת הבעיות שאיתן מתמודדת התעשייה הביטחונית בעניין רכש הגומלין הוא “איבוד יכולות”.  מוקי השמשוני מ”רפאל” טען כי העברת קווי יצור למדינה שלישית, “מייבשת“ את קו הייצור המקומי עד כדי סכנת סגירה. זהו איום משמעותי על התעשייה המקומית, ויצירת תלות שבעתיד יכולה להיות בעייתית. ובמילים אחרות, המתח הקיים בין אינטרס עסקי צר, לראייה רב מערכתית, הטיפול צריך להיות ברמה הלאומית, למשל: משרד התעשייה והמסחר ו/או משרד הביטחון. לא הייתי שולל גם מעורבות של התאחדות התעשיינים ומכון היצוא”.
אסתר קטן, מנהלת רכש “אסטרונאוטיקס”: “אני רוצה להעלות נקודה שלא רבים מודעים לה, גלגול רכש גומלין. אני מייצרת בהודו ויכולה להיות לעזר לחברות רבות. העברת זכויות רכש גומלין הוא נושא שלהערכתי לא מנוצל מספיק“
יעקב שמשוני, “רפאל”: “זה יכול להיות בעייתי. אני חושב שבמוצרים מורכבים ומתוחכמים אי אפשר לעשות זאת, אולי במוצרי הגלם, או ב-  “LOW TEC”. מה גם שיש הגדרות שונות לרכש גומלין, כך שלא תמיד ניתן לגלגל זאת בין חברות”.
יעקב בגה, “תעש” – “חייב להיות כאן גוף מנחה ברמה הלאומית. מישהו מעלה על דעתו מה נעשה במצב של אמברגו? המדינה חייבת ליצור את האיזון הזה כדי לשמר יכולות”.

מאת: אמיר בר שלום

לא בכדי היה אולם ההרצאות, בכנס ניו-טק לפיתוח יכולות צבאיות, מלא מפה לפה במהלך הרצאתו של אל”מ במי”ל פיני יונגמן, ראש תכנית  “שרביט קסמים” בחברת “רפאל”. הופעותיו של יונגמן, נדירות מאד, בעיקר  בשל רגישות הפרוייקט המשותף לישראל ולממשלת ארצות הברית. למעשה זו הפעם הראשונה ששתי הממשלות חושפות באופן שכזה את קצב  התקדמות הפרוייקט.
יונגמן הפתיע כשפתח דווקא בשורה התחתונה: “ערכנו כבר מספר רב של ניסויים, כולל של המיירט עצמו, והם מתקדמים מהר מן המתוכנן. בעוד תקופת מה, שאני לא יכול לדבר עליה, ייערך ניסוי כולל של המערכת, ואני מקווה שהיא תהיה מבצעית בתוך זמן לא רב”.
“שרביט קסמים”, הינה שלב מרכזי  בתכנית ההגנה מפני טילים של ישראל, שזכתה לכנוי “פרוייקט חומה”. “שרביט קסמים” אמורה לתת את  המענה לאיום רקטות וטילים לטווח בינוני. למעשה מדובר בשכבה העקרית של תכנית ההגנה. “כיפת ברזל” , שנכנסה לאחרונה לשימוש מבצעי בעוטף עזה ובאר שבע, אמורה לתת מענה לרקטות מטווח קצר בטווח של עד 40 קילומטרים. “שרביט קסמים” תהיה המענה לרקטות לטווח בינוני שבין 40 ל-400 קילומטרים. מעבר לטווח הזה אמורה לתת את המענה ההגנתי מערכת, “טילי החץ”, שאמורה ליירט טילים בליסטיים בגובה רב, ובעוד מספר שנים תתווסף למערכת הזו שכבה נוספת גבוהה יותר, ה “חץ 3”. מערכת שאמורה ליירט טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה.
”מערכת “שרביט קסמים” תוכל להתמודד גם מול איומים עתידיים. כאלה שנמצאים כעת על שולחן השרטוטים או נחשבים לאיומים פוטנציאליים”, אמר יונגמן במהלך הכנס. “יותר מכך, המיירט יוכל במהלך הטיסה לעבר המטרה לשנות את המטרה ולפנות לעבר איום אחר, בעקבות השמדת המטרה הראשונה. המטרה, בסופו של דבר, היא שנוכל לתת מענה לכל סוגי הרקטות והטילים לטווח קצר ובינוני. כל זה על פי תכנית מוגדרת מראש שמבצעת מערכת ניהול היירוטים. המערכת הזו תוכל לשתף פעולה וליצור תמונת קרב משותפת עם המערכות המקבילות, “כיפת ברזל” ו”חץ”.  בין שאר יכולות המערכת, השילוביות שתיווצר עם מערכות עקיבה אחרות (למשל מכ”מ לווינים שיונגמן נמנע מלהזכיר בשל רגישות שיתוף הפעולה עם האמריקאים), תאפשר ל”שרביט קסמים” יכולת להתמודד עם טילי שיוט מסוגים שונים שטסים בגובה נמוך, מתחת לתמונת המכ”מ.
האופטימיות הזו של יונגמן הפתיעה רבים מהיושבים באולם. למעשה יונגמן אישר את ההערכות כי רפאל תתבסס על הניסיון המבצעי המוצלח של “כיפת ברזל” כדי להאיץ את פיתוח “שרביט קסמים”. כיום מפותח הפרוייקט  בישראל ובארצות הברית. השותפה אמריקנית של הפרוייקט היא חברת, “Raytheon” שמפתחת חלק מרכיבי הטיל עצמו.
יחד עם “רפאל”  כקבלן ראשי , מפתחות  את המערכת גם חברות “אלתא, ו“אלביט” כקבלניות משנה. “אלתא”, מפתחת את מערכת המכ”מ המתקדמת ו”אלביט”, רכיבים בגוף הטיל עצמו. הטיל המיירט מבוסס על משפחת טילי ה”פיתון” של “רפאל”,  טיל אוויר -אוויר שהוסב והושבח טכנולוגית לפגיעה בטילים ורקטות. אגב, ההערכה באשר למחיר של מיירט בודד ב “שרביט קסמים”, נעה סביב מאה אלף דולרים. יונגמן לא הרחיב באשר לניסויים שנעשו אבל רמז כי ניסויי יירוט מרכזי של כלל המערכת, אל מול טיל מטרה מתקדם, צפוי כבר בקרוב, אחרי סיום שלב ניסויי הטיסה.
במהלך ההרצאה בכנס הציג יונגמן את גוף הטיל, ופירוט החלקים שלו. “ראש הטיל בנוי בצורה קמורה, לא סימטרית כדי לאפשר לשלב בו מספר מקסימלי של חיישנים. היכולת הזו מאפשרת לנו לעקוב אחרי טיל המטרה זמן רב יותר, ואז ליירט אותו בצורה מדוייקת”.
אלא שלא הכל היה זוהר במהלך הפיתוח של “שרביט קסמים”. למעשה כל תכנית ההגנה מפני טילים שיזמה מפא”ת, זכתה לביקורות נוקבות עוד בשלב התכנון הראשוני. בניתוח היתרונות והחסרונות של פרוייקט “שרביט קסמים” ו“כיפת ברזל”, בשנת 2007 כתב יפתח שפיר, חוקר בכיר במכון למחקרי בטחון שליד אוניברסיטת תל אביב:
“ראשית, רקטות קסאם וגראד קטנות קשה לגלותן, וזמן המעוף שלהן קצר – לא יותר מ-20 שניות. בפרק זמן זה, יקשה על המערכת לזהות את המטרות, לנתח את נתוניהן ולשגר טיל שגם יצליח ליירטן.
שנית, יירוט רקטות קסאם וגראד אינו כלכלי. עלות מיירט הינה, כאמור, 40,000$ לפחות, בעוד שעלות ייצורו של קסאם היא שבריר קטן מסכום זה. גם רקטות מסוג “גראד” אינן יקרות. כך יוכלו הפלסטינים או חזבאללה, לגרור את ישראל למעגל הוצאות גדל והולך המתחייב מייצור של עוד ועוד מיירטים יקרים כמענה לרקטות הפשוטות והזולות שבידיהם.
שלישית, יש גבול ליכולותיה של כל מערכת הגנה. במקרה של ירי רקטות, יהיה קל מאוד ליריב להרוות את מערכת ההגנה, על ידי שיגור בו זמני של מספר גדול של רקטות. כך, גם אם מערכת ההגנה תהיה יעילה ותיירט מספר רב של רקטות, עדיין יוכלו חלקן לחדור ולפגוע במטרותיהן. חשוב לזכור, שמשגרי רקטות מרובי קנים נועדו מלכתחילה לירות מטחים מרוכזים ובהם מספר רב של רקטות”.

יש להדגיש כי זו אינה דעתו של שפיר, אלא רק סקירת עמדת המקטרגים, הוא עצמו תמך בפרוייקט.
הצלחתה המבצעית של “כיפת ברזל” בחודש מרס האחרון, שחררה אנחת רווחה אצל רבים במערכת הבטחון שנכנסו לפרוייקט השאפתני הזה. הירוט המסיבי שביצעה “כיפת ברזל” אל מול רקטות הגראד והקאסם,  הוכיח כי המערכת יכולה לא רק לזהות  את הרקטות בטווח כל כך קצר, אלא גם להחליט אם ליירטן או לא, וכל זאת בחישוב מהיר תוך כדי מעוף הרקטה. במקרה של “שרביט קסמים”, טווח המעקב והיירוט גדל באופן משמעותי,  בשל מעוף ארוך יותר של הרקטה.  נתון שמאפשר למערכת אפשרויות יירוט רבות.
במערכת הבטחון, בפנטגון ובקרב היצרנית “רפאל” , נזהרים מאד מלנקוב בתאריך ספציפי להשלמת המערכת. אבל… הרצאה נדירה כפי שנשא יונגמן שכללה הצגת קצב הפיתוח וההישגים עד כה,  מצביעים ללא ספק על אופטימיות (לא זהירה).
כך שלא מן הנמנע שכבר בשנה הבאה, תוכל ישראל להציג הישג משמעותי נוסף בתכנית ההגנה הייחודית שלה ,  מפני טילים.

אמיר בר-שלום

מאיר דגן החליט לפתוח את הפה. זו עובדה. ראש המוסד שנחשב לנץ פוליטי ובטחוני הפתיע במתינותו.  אז מה קרה בכל זאת לאיש שראש הממשלה שרון ביקש ממנו ב- 2002 להחזיר  “עטרה ליושנה”  בארגון הביון שנחשב לטוב בעולם?
דגן , בניגוד לתדמית המאד קשוחה שייצר במהלך שנותיו במוסד, נחשב לחברמן לא קטן. מעבר לכן הציור, הוא חובב גדול של טיולי שטח וג’יפים. חבר משותף סיפר לי פעם כי בשטח דגן ממש לא מזכיר את הדמות השתקנית שאנו רגילים לראות, “מדובר בחברמן אמיתי שיודע לצחוק ולהסתחבק”.
אז מה בכל זאת עבר לאיש הזה כאשר הוא שחרר את ההצהרה כי אינו סומך על שיקול דעתו של ראש הממשלה? האם יכול להיות שדגן  לא היה אומר את הדברים אילו לא היה מוחלף…? אין ספק שדגן הוא אדם לומד. כשנכנס למוסד התאפיינה התקופה הראשונה בארגון בזעזועים לא מעטים וחיכוכים עם בכירים, עד כדי פרישה של כמה מהם. בחלוף השנים דגן למד והתעדן. יוסי מלמן, פרשן המודיעין של עיתון הארץ  שמכסה את המוסד כבר עשרות שנים כתב על דגן את הדברים הבאים:
“ דגן נכנס לתפקידו לפני כשמונה שנים, מלווה בדימוי של אדם פזיז והרפתקן. הוא ניסה בדרכו היהירה להוכיח לבכירי המוסד שהוא יודע טוב מהם איך צריך הארגון להתנהל והציע לצמצם את אגפי המחקר ותבל (האחראי על קשר עם ארגונים עמיתים בעולם) ו”לקצר תהליכים” באישור מבצעים מסוכנים. אך עד מהרה הבין ששגה וכי הנהגת המוסד מצריכה שיקול דעת ואחריות“.
לגבי עובדה אחת אין ספק. מאיר דגן הביא שינוי יסודי במוסד. הארגון שקיבל ב- 2002,  כונה על ידי ראש ממשלה שרון   “משרד החוץ ב”, על שום התמקדותו בשת”פ מודיעיני ולא בפעילות מבצעית. היה זה המוסד של אפרים הלוי שהוזעק לתפקיד אחרי “ההתפטרות” של דני יתום. מוסד שהיה בטראומה גדולה אחרי כשלון החיסול של חאלד משעל בירדן. אף אחד בתקופה הזו לא רצה לקחת סיכון מיותר. לוואקום הזה הכניס ראש הממשלה שרון את ידידו מאיר דגן מסיירת שקד. לדגן מיוחסים על פי פרסומים זרים הרבה מאד הצלחות. כך למשל חיסול רמטכ”ל חיזבאללה עימאד מורנייה בדמשק  בפברואר 2008. מורנייה נחשב לאיש בעל אלף הפרצופים שנוהג להפתיע את צה”ל בכל פעם מחדש. ב- 2008 זה הסתיים עם כסא ממולכד ברכבו בלב דמשק, לא רחוק ממתחם שהכיר היטב. שגרירות אירן בבירה הסורית. הצלחה נוספת שעל פי פרסומים זרים מיוחסת לדגן, היא השגת המידע המדוייק על הכור הגרעיני הסורי שהושמד בתקיפה מן האוויר  בספטמבר 2007. אבל לצד זאת  יש שאומרים כי לקראת סוף הקדנציה, דגן הפך להיות פזיז. בתקשורת עולמית מייחסים את חיסול מבחוח למוסד, חיסול שאמנם לא השאיר סוכנים בשטח אוייב, אבל חשף פרצופים ושיטות פעולה.
דגן מנסה לצייר את המשולש האחראי אל מול הצמד הפזיז. דגן-אשכנזי-דיסקין מול נתניהו-ברק. האם יכול להיות שדגן מנסה לרמוז כי הוא ושני חבריו לצמרת מערכת הבטחון מנעו תקיפה אפשרית באירן?
קשה להאמין לתאוריה הזו. גם אם היא נכונה, האם יעלה על הדעת שישראל תעשה פעולה כזו בניגוד לדעת ארצות הברית? ספק גדול. על פי פרסומים זרים, תקיפת הכור בסוריה תואמה עם ממשל בוש, וקיבלה אור ירוק רק אחרי שהוצגו לוושינגטון התמונות המרשיעות של פנים הכור. תקיפה ישראלית באירן היא כבר אופרה אחרת לגמרי. היא עלולה, (וסביר להניח שזה לא יקרה) לגרור את המזרח התיכון למלחמה כוללת, להפוך כל מוסד מערבי למטרה אירנית, ובעיקר לאפשר לאירן להצטייר כקורבן. מצב כזה יאפשר לה להעיר משנתו את מערך פיגוע חו”ל של משמרות המהפיכה, שנפרס בעולם בחסות שגרירויות אירן בערים השונות.
את הדברים האלה יודעים גם ראש הממשלה ושר הבטחון, לכן סביר להניח שפזיזות והרפתקנות מדינית וצבאית לא תהיה כאן, אולי ראיה שונה של המצב מדגן וחבריו.
וממש לסיום. מעניין לדעת מה היה קורה אילו:
1. אריאל שרון היה ראש הממשלה, האם גם אז היה דגן יוצא נגדו בפומבי?
2. מה הייתה דעתו של דגן אילו לא היה מוחלף?
3. האם יכול להיות שדגן לא סומך על מחליפו, תמיר פארדו, שידע לנתח נכון את המצב עבור הקברניטים, ולכן דאג לתת דרור ללשונו?
הפתרונים לדגן, שלמרות פליטת הפה שלו או לא… עדיין נחשב לאחד מראשי המוסד המוצלחים שהיו למדינת ישראל.

מאת: אמיר בר שלום. הטור הזה נכתב יממה אחרי שהכבאים השיגו שליטה מלאה על הדליקה בכרמל. ארבעה ימים שלמים בערה האש על במה שהייתה שוויצריה הקטנה, אש שקיפחה את חייהם של 42 בני אדם.
לא הרבה קולות של ביקורת נשמעו במהלך ימי השידורים הפתוחים שהעבירו כל שינוי קל במשב הרוח ובצדק, בעוד הכבאים מנסים להציל עוד בית אחד בבית אורן או בעין הוד. עכשיו כשהתחזיות האופטימיות מדברות על לפחות שלושה עשורים של שיקום פארק הכרמל, אפשר להתחיל לשאול את השאלות הקשות. הראשונה בהן צריכה להיות, מי אחראי להזנחה המתמשכת של מערך הכבאות וההצלה.
לא בטוח שיש אשם אחד עיקרי בעניין הזה, כלומר לא שר כזה או אחר שאליו צריך לפנות את האצבע המאשימה. אבל, על עובדה אחת אין עוררין, צה”ל (המערך הלוחם ופיקוד העורף), מגן דוד אדום, משטרת ישראל ובעיקר כל מערך החירום של מדינת ישראל, קיבלו תקציבי עתק וסגרו פערים של שנים. מי לא היה שם? שרותי הכבאות וההצלה. הם נשארו מאחור. מדוע? כנראה בגלל המבנה המוזר של הגוף החשוב הזה, שייכות כללית למשרד הפנים, הפעלה על ידי הרשויות המקומיות. קוראים לזה בשפת הרחוב, קירח מכאן ומכאן. עכשיו כולם רוצים לחבק ולאמץ את המערך הזה, אבל אף אחד לא מזדרז לשלם. אין ספק שהכסף יגיע מיד אחרי המסקנות הראשוניות של דוח מבקר המדינה שבדק את מערך הכבאות בשנה האחרונה. הדוח הזה לא יכלול את האירוע האחרון. לזה צריך ועדת חקירה נפרדת…
ב 1996 נשרפו בישראל 64,000 דונם של יער וחורש טבעי. ב-1997 24,000 דונם וב-1998 72,000 דונם. הדליקה הקשה מכולן ב 1998 הייתה איך לא… בכרמל. הנה כך מתאר אותה ליאור שליין, (כן אותו ליאור שליין הבדרן, אז כתב בטאון חיל האוויר): “האש התפשטה בקצב מטורף וכילתה עשרות דונמים, עשרות בתים נפגעו, ואלפי תושבים פונו מבתיהם בדניה, עין הוד, ניר עציון וזיכרון יעקב…”. נשמע מוכר? כן, זה היה כבר אז. אבל הפרט המעניין מכולם מגיעה בהמשך: ועדת בירור מיוחדת שהוקמה בעקבות גל השריפות של 1998 המליצה ליצור קשר עם מדינות הים התיכון בעת שריפות גדולות, כדי לקבל מהן סיוע אווירי. המלצה נוספת של הועדה הייתה לרכוש באופן מיידי מטוסים לכיבוי שריפות. אגב גם הדגם כבר נבחר: “קנדאייר”.
מאד דומה למה שראינו בשריפה האחרונה בכרמל, רק שהמטוסים היו שייכים לספרד,תורכיה,צרפת ויוון…
בנקודה הזו ראוי לתת גם ציון לשבח. כבר ביום חמישי בערב היה מי שהבין כי ישראל לא יכולה להתמודד לבדה עם דליקה בסדר גודל כזה. בניגוד לבון טון התקשורתי לנגח את ראש הממשלה, מן הראוי לציין אותו לשבח. כבר באותו ערב הבין נתניהו שישראל חייבת לפנות לעזרת העולם. טיפשים יראו בכך חולשה, חכמים יראו בכך קבלת החלטה של מנהיג.
מעניין מה היו אומרים המלעיזים על ראש הממשלה אילו לא היה עושה זאת, והאש הייתה משתוללת עוד כמה ימים וגובה מחיר כבד בחיי אדם, רכוש ונכסי טבע.
מאז הכתבה הזו של שליין באפריל 1999, נשרפו עוד עשרות אלפי דונמים של יער וחורש בישראל, ועדיין אף אחד לא רכש את המטוסים. ההמלצות נגנזו אי שם, והדרישה עברה משנה לשנה כסעיף הראשון שיש להוריד בדרישת התקציב. המחדל זועק עוד יותר כאשר חיל האוויר מפסיק בתחילת שנות האלפיים להשתתף בכיבוי השריפות. הסיבה, התגלתה שנשיאת המיכל מלא המים באוויר, מסבה נזק כבד לגוף המסוק. לכן, מי שנשאר לכבות את האש מהאוויר היו מאז רק מטוסי ה“טורבו טראש” של חברת כים ניר. במלחמה הם עוד הספיקו לשריפות הבודדות שניצתו עקב נפילת הטילים. על הכרמל בשריפה הנוכחית זה נראה בשלושת הימים הראשונים כמו קרב דוד בגוליית, כשהאחרון מנצח בכל פעם בנוקאאוט, לשמחתנו אחרי ארבעה ימים גם הוא התעייף, לא מעט בשל העזרה שקיבלנו מחברים.
ועוד משפט אחד לסיום, קשה, אבל לצערנו, נכון. אין ספק הפעם מישהו ללא ספק ירים את הכפפה ויטפל סופסוף במערך הכבאות, ולו רק בגלל המחיר הכבד ששולם.

במהלך חודש נובמבר חיסלה ישראל מהאוויר ברצועה שני  פעילי טרור פלסטינים. פעולה שכביכול כל ישראלי התרגל לשמוע עליה בחדשות. אלא שהחיסולים הללו שונים, לא מדובר בפעילי חמאס או גי’האד איסלאמי, אלא בפעילי צבא האיסלאם, הסניף המקומי של אל קאיידה ברצועה. התשתית הזו של צבא האיסלאם הדאיגה את השב”כ הישראלי במהלך חודשים רבים. לאו דווקא בגלל פעילותה ברצועת עזה, אלא דווקא בשל הפזילה שלה לחצי האי סיני. מהחומר המודיעיני שהצטבר על ההתארגנות הזו, מתברר כי צבא האיסלאם תיכנן מספר פיגועים באתרי תיירות לאורך החוף המצרי, פיגועים שהיו אמורים להיות משולבים בחטיפת ישראלים. עוד מתברר שלא רק ישראל הייתה על הכוונת. אסור לשכוח כי מדובר בתנועת אל קאיידה שחרתה על דגלה מאבק בכל סממן מערבי. מתברר שחלק מהמטרות של צבא האיסלם כללו גם את הכוחות האמריקנים שמוצבים בסיני, בכוח הרב לאומי לפיקוח על פירוז חצי האי. סביר להניח שמידע כזה לא הייתה נחלתה הבלעדית של ישראל על כל המשתמע מכך.
נקודה נוספת שצריך לשים אליה לב היא תגובתו של ארגון החמאס לחיסול של ישראל. באופן פומבי לשון הגינוי הייתה חריפה מאד, אבל מי שאוזנו רגישה לתקשורת הפלסטינית יודע להבחין היטב בין הטונים והניואנסים. חמאס כלפי חוץ גינה, בתוך הארגון היו מי שנשמו לרווחה. חמאס רואה בצבא האיסלם איום על מוסדות השלטון שלו, בדיוק כמו שחיזבאללה פועל נגד גורמי איסלאם קיצוני בדרום לבנון. גם חיזבאללה ובמקרה שלנו גם חמאס מודעים היטב למשוואה ולסכנות שהיא מכילה. יוזמה מקומית של ארגון קטן, יכולה לגרום לנפגעים בישראל, ואז התגובה הישראלית יכולה להיות לא פרופורציונית. כך זה קרה ביולי 2006 אחרי החטיפה, וכך זה היה בינואר 2009 במבצע “עופרת יצוקה”.

מאת: אמיר בר שלום. שר הביטחון אהוד ברק התעכב ארוכות ליד המשגר המוזר שהוצב ברחבה.  “מה זה?”, הוא שאל את אבי פלדר מנכ”ל תע”ש. זה “שמיים אדומים”, המערכת היחידה בעולם להפעלה מרחוק של טילי כתף. ברק התרשם והמשיך. מנכ”ל משרד הביטחון שעמד מאחור, המשיך לשמוע הסברים, אולי לקראת הצטיידות אפשרית.
מערכת שמיים אדומים הינה מערכת נ”מ קצרת טווח, ממוכנת, קלה וניידת הנותנת מענה הגנתי אפקטיבי כנגד מגוון איומים אוויריים מנמיכי טוס, תוך שימוש בטילי כתף קיימים.
“המערכת בעצם מתגברת על כל החסרונות שיש לאדם שמפעיל טיל נ”מ מהכתף. היא מאפשרת לגלות מטרות בטווחים גדולים יותר מיכולת האדם משום שהיא יציבה ומצוידת באופטיקה מתאימה. כאשר חייל מפעיל את המערכת מהכתף, הטיל לא יציב וכך גם רב”ת (ראש הביות) שלו. כדי שהוא ינעל על מטרה הוא חייב להיות עליה מספר שניות, בטווח גדול, סטייה קטנה של הכתף, והמטרה נעלמת. ערנות חייל לא יכולה להיות 24 שעות שבעה ימים בשבוע. את שמים אדומים אפשר להפעיל כל הזמן יום ולילה, ואתה מוגן”, סיפר לנו חיים גרפי, מנהל הפרויקט בתע”ש.

האם המשמעות של גילוי מוקדם יותר של מטרה תוקפת משמעותה גם ירי והשמדה שלה בטווח גדול יותר?
בהחלט כן, כל עוד זה בטווח הטיל. עקב מגבלות האדם, הפעלת טילי כתף נ”מ  מבוצעת בטווחים קצרים יחסית  של עד כ- 2 ק”מ, זאת בשל  מגבלת הראייה. כתוצאה מכך ביצועי הטילים האישיים, המופעלים מכתף הלוחמים, מופחתים משמעותית ביחס לפוטנציאל הטמון במעטפת הביצועים המלאה שלהם. כמו-גם המגבלה הפיזית לעמוד בכוננות גבוהה ומתמשכת לאורך זמן.
מערכת שמיים אדומים כוללת שלושה מרכיבים: הסורק-” מכ”מ אופטי “, יחידת השליטה ויחידת העקיבה והשיגור.
א. מכלול הסורק האופטי – מבוסס על מצלמה תרמית הסורקת את גזרת האחריות ומאפשר גילוי מטרות, פסיבי, בגובה נמוך ברמת יחידת האש.
ב. מכלול המשגר –מאפשר טעינת שני טילים וכולל מצלמה חוקרת לזיהוי המטרות ומד טווח לייזר המאפשר את הצגת הטווח האופטימלי ליירוט המטרות .
ג. מכלול השליטה המרכזית (הישל”ט) – מכלול המהווה את לב המערכת ומאפשר ביצוע כל משימות המפעיל משלב הסריקה, הגילוי, הזיהוי, העקיבה, הנעילה, השיגור והתחקור.
תע”ש יצרה למעשה ב “שמיים אדומים“,  מעין סוללת טילי נ”מ לטווח קצר על בסיס טיל הכתף. המכ”מ האופטי “מגהץ” את השמיים ומעביר נתונים למערכת השליטה. ברגע שמתגלה מטרה, המכ”מ האופטי מעביר את הנתונים למערכת השליטה , שם יושב המפעיל. בשלב הזה ניתן “להקפיץ” למטרה שהתגלתה את המשגר הכולל כאמור גם מצלמה וגם מד טווח לייזר כדי לאמוד את המרחק למטרה. המערכת מעבדת את הנתונים, וממליצה לחייל על נקודת היירוט האופטימלית. מכאן כל שנותר למפעיל הוא ללחוץ על כפתור השיגור והטיל יוצא מהמשגר למטרה. מעבר לכך מערכת השליטה של  “שמיים אדומים“ היא בעלת יכולת קישוריות למערכות מכ”מ ויב”א (יחידת בקרה אווירית) חיצוניות. מה שמאפשר לה לחלק ולקבל מטרות ממערכות אחרות.

אני עדיין מנסה להבין, מדוע המערכת יותר טובה מכתף. הרי הטיל מוגדר שגר ושכח, ומרגע נעילה הוא יצא אל המטרה?
“היתרון של המערכת הוא בחישוב היירוט האופטימלי. בירי של טיל מהכתף, לחייל אין את כל מסד הנתונים. הוא שומע צפצוף נעילה של הטיל ומשגר, לאו דווקא בטווח היעיל, לאו דווקא בזמן האופטימלי. כאן המערכת עושה בעבורו את כל החישובים, ומשגרת בנקודה האופטימלית לפגיעה בסיכוי גבוה יותר. בנוסף לכך, הגילוי כאן הוא גילוי חיצוני, כלומר המטרה בהשוואה להפעלה מהכתף מתגלה הרבה יותר מוקדם ובטווח גדול יחסית ולכן גם מושמדת מוקדם יותר בטווחים המקסימליים של הטיל.
יתרון נוסף של המערכת היא המכ”מ האופטי פסיבי. בעזרת היכולת הזו קשה מאד לגלות את מיקום הכוח באמצעים של שדה קרב יבשתי. המערכת שנשאת על ידי שישה חיילים, יכולה להיפרס בכל תוואי שטח, כמעט בכל סוג של פעילות. אם בחניון לילה של כלי רק”מ על גג מבנה או במיקום מארב חודר בשטח אויב.

“אנחנו יצרנו כאן פתרון מצוין למקומות שבהם אין כיסוי של מכ”מ”, מספר ג’רפי. “המערכת מוצבת וסורקת 24 שעות באופן אוטומטי את האזור. כאשר יש חדירה אווירית היא מיד מתריעה, ובמקרים מסויימים, אם הוא מתוכנתת לירי אוטומטי, המטרה מושמדת. זה פתרון יעיל מאד לואדיות עמוקים שאין בהם כיסוי מכ”מ”.

האם כל כוח יכול להפעיל אותה או שנדרשת כאן הכשרה ספציפית?
“ההכשרה היא ברמת ההפעלה הבסיסית בלבד. המערכת מרגע שהיא מופעלת פועלת באופן אוטומטי למעט הנעילה ושיגור, שאותו מבצע החייל עצמו. אפשר גם לתכנת שיגור אוטומטי, אבל זה לא רצוי בסביבה שבה יש ריבוי כלי טייס, ותמיד כדאי שאת הירי יבצע אדם ולא תוכנה. לימוד המערכת פשוט מאד וידידותי, כל כוח קרקעי יכול להפעיל אותה אחרי הכשרה קצרה. יתרון נוסף שלה היא הפעלה מרחוק. בירי מהכתף החייל חשוף בשטח, עם “שמיים אדומים”, ניתן להגן על תא שטח מבלי להיחשף כלל. המפעיל יושב בבונקר שיכול להיות מרוחק עשרות מטרים מהמשגר, הוא מקבל תמונה עם כל הנתונים ויורה מרחוק” .
“שמיים אדומים” יכולה לעבוד גם בשעות הלילה בעזרת מצלמה תרמית שמוצבת על יחידת השיגור, בעוד שבהפעלה מהכתף צריך היורה להרכיב אמצעי ראיית לילה על הטיל, מה שמגדיל את  המשקל שצריך החייל לשאת. יתרון נוסף של המערכת היא יכולת הקירור. רב”ת הטיל מצריך קירור תמידי כדי שישאר רגיש. בהפעלה מהכתף, צריך המפעיל להחליף את בלוני הקירור כל דקה, אם נדרשת עקיבה רציפה. במערכת “שמיים אדומים“, פותחה מערכת מיוחדת של בלוני קירור גדולים המוצבים על כן השיגור, מה שמאפשר לראש הביות של  הטיל להיות לאורך זמן במצב נעילה.

האם יש למערכת אפשרות לזהות מסוק של כוחותינו ולהפריד באוויר בינו לבין מסוק אויב?
“ בהחלט כן. ניתן לשלב בשמיים אדומים מערכת “עמית-טורף”, כך שהיא תזהה ותציג למפעיל באופן עצמאי ומהיר האם מדובר בכלי טיס ידידותי או אויב… “.

לאיזה סוג טילי כתף המערכת הזו בנויה?
לכל סוגי טילי הכתף שנמצאים היום בשוק מסוג שגר ושכח. המערכת ניתנת להתאמה הן לטילים מערביים והן לטילים מזרחיים. הגמישות שלה לא מגבילה צבאות שיש להם למשל כמה סוגים של טילי כתף. המערכת מאפשרת שימוש במלאים קיימים והתאמה עתידית פשוטה וזולה לטילים עתידיים.

צה”ל כבר בחן את המערכת, ומתכוון להצטייד בה?
על זה צריך צה”ל  לענות. היתרון והייחודיות שלה בהחלט מוכרים לו…

מאת: אמיר בר שלום. “השנתיים האחרונות התאפיינו אצלנו בהשקעה גדולה מאד בהגדלת קווי הייצור שלנו, בין אם זה בארצות הברית ובין אם זה באירופה ובמזרח הרחוק“, אומר ג’ון קוסטלו, סגן נשיא ומנהל המכירות של  מוצרי ה HIGH REL במיקרוסמי האמריקנית. לMICROSEMI כמו לשאר יצרניות הרכיבים הייתה השנה האחרונה שוברת שיאים. ברבעון האחרון של שנת 2010 דיווחה החברה לבורסה על מכירות של יותר מ 151 מיליון דולר,  עלייה של 37 אחוזים בהשוואה לרבעון המקביל ב 2009, ועלייה של כמעט  12 אחוזים בהשוואה לרבעון הקודם.
“למעשה נכנסנו לתהליך הזה כבר שהתחלנו לזהות את מגמת ההתאוששות. כמו כולם גם אנחנו נכנסנו לתהליך מואץ של ייצור כדי לענות על הביקושים. הייתי אומר אפילו שהשכלנו לראות את המגמה מוקדם יותר מהאחרים, וכך נערכנו מוקדם יותר עם מלאי רכיבים. מעבר לכך אני חושב שדווקא ההרכב של מיקרוסמי עזר לנו מאד. קו המוצרים שלנו מגוון מאד והוא מכוון להמון שווקים. לכן דווקא בגלל החלוקה הזו  הייתה מעין חלוקת סיכונים “.
מהלך נוסף של מיקרוסמי השנה הייתה רכישתה של ACTEL בחודש אוקטובר. הרכישה הזו הייתה ככל הנראה חלק ממדיניות החברה להרחיב את קווי הייצור ולהתבסס טוב יותר בתחום הליבה שלה, בתחום התעופה החלל והשוק הבטחוני צבאי. מנכ”ל מיקרוסמי אמר מיד אחרי הרכישה (430 מיליון דולר במזומן), כי לא מן הנמנע שמיקרוסמי תסגור חלק מקווי הייצור של ACTEL , כדי להתמקד התחרות מול XILINX וALTERA בתחום  הרכיבים המתכנתים – FPGA.
“בסך הכל ביצענו שלוש רכישות משמעותיות”, אומר קוסטלו. “מטרתן הייתה להגיע לשוק עם יותר מוצרים. אני רואה את המהלך הזה כמשחק מונופול. אתה רוכש נכסים בשוק נתון, וכך באופן טבעי נתח השוק שלך גדל בהתאם”.

ומה באשר לרכישות נוספות. על פי הנתונים האחרונים שפרסמתם  מסיימים את אחת השנים הטובות ביותר שלכם?
“אני מניח שעד סוף 2010 כבר לא נעשה רכישות נוספות, אני מזכיר שכבר עשינו שלוש כאלה השנה. השורה התחתונה היא  לרכוש לא לשם רכישה, אלא לצורך הגדלת נתח שוק. כרגע אין משהו כזה על הפרק.
לפני שנתיים כשנפגשנו באלקטרוניקה 2008, הערכת שבתוך שנה נתחיל לראות התאוששות מסוימת, שתלך ותתגבר במהלך 2010. צדקת.
“הדברים נבעו מניתוח של צרכי השוק”, אומר קוסטלו. “הרי אנחנו עוקבים אחרי דרישות הלקוחות. הלקוחות שלנו הם בעיקר רצים למרחקים ארוכים משום שמדובר בפרויקטים ארוכים  כמו למשל תעשיית החלל. אלה בדרך כלל תקציבים של מדינות. מעבר לכך אי אפשר לעצור את הקדמה. יש היום הרבה יותר אלקטרוניקה בכל מוצר. המשמעות של יותר אלקטרוניקה. ההאטה המסוימת הייתה דווקא בשוק התעופה האזרחית, אבל גם שם השנה האחרונה היא בסימן עלייה חדה”.
למרות הדברים האלה של קוסטלו, לפחות בחלק מהפרויקטים הגדולים של ממשלת ארצות הברית נערך קיצוץ נרחב. למשל, החלטת שר ההגנה האמריקני, רוברט גייטס לסגור את קו הייצור של מטוסי החמקן אפ 22. המטוס החמקן שמהווה היום את אחד היתרונות המשמעותיים ביותר של חיל האוויר האמריקני. בלוקהיד מרטין, יצרנית המטוס נאבקו ארוכות כדי למנוע את סגירת קו הייצור, אבל המשבר הכלכלי הכריע בסופו של דבר הכף. הפיצוי ליצרנית האמריקנית ניתן בהגדלת מספר מטוסי האפ 35 שירכוש הפנטגון.
“אני חושב שבעניין הזה צריך תמיד לזכור את ההבחנה בין תקציב קשיח לתקציב נוסף”, מסביר קוסטלו. “אמנם נעשה קיצוץ בכמה מהתקציבים הקשיחים על ידי הקונגרס האמריקני, אבל במקביל היו מספר הגדלות בתקציבים הנוספים. אם מחברים את שני הסכומים הללו, מבחינתנו הייתה אפילו עלייה ולא ירידה”.

איך אתה רואה את שנת 2011, אחרי שנה כל כך מוצלחת לתעשייה בכלל ומייקרוסמי בפרט?
“אני חושב שהשוק הבטחוני ימשיך להוביל הוא עדיין מבחינתנו פלח השוק העיקרי והיציב ביותר. אבל לצד זאת אני רואה פוטנציאל גדל והולך בכל הקשור להמרת טכנולוגיות. כלומר, פיתוח ושילוב של טכנולוגיות צבאיות במוצרים חדשים, כמו למשל שוק תעשייתי, תזכור שמכשיר הג’י פי אס היה פעם רק צבאי. היום הוא חלק מכל מכונית או מכשיר נייד. מעבר לכך אני רואה את עתיד בכל הקשור באנרגיה נקייה. זה תחום שבהחלט צובר תאוצה והתעשייה לא מתעלמת ממנו. לדעתי זה שוק שנמצא עדיין בחיתוליו, ולו רק בשל המחיר. עדיין העלויות בו גבוהות מדי, אבל זה עניין של זמן ששני תהליכים יפגשו, פיתוח וירידת מחיר. בנקודת המפגש הזו, תהיה הפריצה“.
* STG הנה הנציגה הבלעדית ומפיצה מורשית של חברת MICROSEMI

מאת: אמיר בר שלום. “בשנתיים האחרונות אנחנו חווים פתיחות יוצאת דופן של הממשל הצרפתי כלפי ישראל בכל הקשור ליצוא הבטחוני“, אומר ניקולה שאנטייר, מנהל שיווק מוצר, מחברת  e2v,  המתכננת והיצרנית המובילה של רכיבים אלקטרוניים ייחודיים.
“בעבר נתקלנו בהרבה מאד מקרים שבהם הייתה בעיה עם זהותו של הלקוח הסופי  -  END USER. כיום, באופן מפורש אנחנו רואים הרבה יותר התעניינות  במוצרים שלנו בישראל”,  פותח שאנטייר את השיחה שלנו בביתן של e2v  במינכן.
e2v, הציגה ב electronica 2010 ממיר מדיגיטלי לאנלוגי 12- ביט 3Gsps בעל רוחב סרט מוצא של עד 5 גיגה-הרץ עבור הפקה של אותות מיקרוגל מוגדרי תוכנה. ה-EV12DS130A מיועד לענות לצורכי מגוון ציוד תקשורת כגון מערכות GPON, מודמי-כבלים, לווייני תצפית SAR Earth, כמו גם ציוד בדיקה אוטומטי. כדי לפשט ולהאיץ את התכנון של מערכות איסוף נתונים, e2v משיקה שתי ערכות הדגמה המקטינות משמעותית עלויות מו”פ וסיכוני פיתוח.
ה-DAC החדש של e2v מספק אזור Nyquist של 1.5 גיגה-הרץ בשל מהירות הדגימה של 3GSPS המתאימה לאותות בעלי רוחב-פס רגעי העולה על 1.2 גיגה-הרץ. התחום הדינמי של 12-ביט מכסה את צורכי התקן DOCSIS 3.0, ובשילוב עם SFDR (spurious free dynamic range)
העולה על 70dB, הוא בעל הרגישות הגבוהה וניגודיות ההדמיה SAR הדרושה עבור ציוד ולוויינים צבאיים. רוחב-הפס של 5 גיגה-הרץ מספק קצב סבב (slew rate) מאוד גבוה בדרגת המוצא של ה-DAC, המאפשר למתכנן ATE להשיג נדנוד (swing) מלא של מתח המוצא בכל תחום ה-12 ביט בפחות מ-50 ps. צריכת ההספק הנמוכה של 1.5 ואט בלבד מאפשרת שימוש בספק כוח מוקטן ומשקל סוללה מוקטן, ובכך להקטין את עלויות שיגור לוויין במסלול.
“מעבר להרחבת קו המוצרים שלנו בשנתיים האחרונות, מאז תערוכת אלקטרוניקה 2008,  הגברנו באופן משמעותי את הקשר עם הלקוחות שלנו”, מספר שאנטייר. “אחת מדרכי הפעולה שלנו הייתה להבטיח ללקוחות שלנו את תכנית ה LCM-LIFE CYCLE MANAGEMENT. תכנית שאמורה להגביר באופן משמעותי את שיתוף הפעולה שלנו עם  היצרנים“.
כדוגמא לתכנית הזו מביא שאנטייר את משגר הלוויינים אריאן 5, של סוכנות החלל האירופאית. האריאן 5  הוא משגר לוויינים כבד, פרי פיתוח של סוכנות החלל האירופית. המשגר משמש בעיקר לשיגור לוויינים למסלולים גיאוסינכרוניים (לוויינים המוצבים בנקודה קבועה בחלל מעל שטח מסוים. בשונה מלווין המקיף את כדור הארץ). השיגורים של אריאן 5 נעשים מבסיס החלל האירופי קורו  בגיאנה הצרפתית . את  לווין התקשורת עמוס 1 של התעשייה האווירית  שיגר לחלל קודמו של אריאן 5, האריאן 4 .

איך זה בא לידי ביטוי בפועל, בקשר שלכם עם הלקוחות?
“בעיקר בכל הקשור להתקשרויות ארוכות טווח“, מסביר שאנטייר. “קח לדוגמא  את תכנית ה“אריאן 5”. זו תכנית ארוכה מאד ויקרה מאד, העסקה בין e2v לסוכנות החלל האירופית שיצרה את המשגר, נחתם לפני חמש עשרה שנים. עד היום e2v ממשיכה לייצר על אותו קו ייצור את הרכיבים של האריאן 5. הסיבה לכך היא שאתה לא יכול להחליף חלקים כל הזמן. החלפת רכיב אחד  מצריכה אותך  להחליף בלוויין או בטיל חלקים נוספים ובמקרים מסוימים את כל מערכת  האלקטרוניקה. תהליך כזה  במקרים רבים לא כלכלי בתעשיית החלל שבה כל פרויקט מתוקצב במיליארדי אירו. בדיוק לצורך הזה של הבטחת אורך חיים הגינו את תכנית ה-LIFE CYCLE MANAGEMENT. היא  מבטיחה ללקוח שקט, ואת רציפות יצור החלקים. גם אם לצורך העניין נחליט להפסיק ייצור של רכיב מסויים, הלקוח יכול מבחינתו להיות בטוח שיש לו את קו הייצור לעוד מספר שנים. מבחינה מסוימת ניתן להביט על כך כאילו  אנחנו  שותפים מצד אחד, ומהצד השני מאריכים את אורך חיי המוצר,  כאמור , בין אם זה לווין,טיל או כל מערכת מוטסת”.
הדור החדש של ערכות הדגמה של e2v דורש מעט מאוד ציוד חיצוני והוא תואם לתקן VITA 57 FMC FPGA Mezzanine Card המאפשר חיבור ישיר של כרטיסים לערכת הפיתוח Xilinx Virtex 6. כך שמתכנני מערכת העובדים כבר עם ערכת הפיתוח Virtex 6 יכולים להשתמש בכרטיסי DK של e2v בתור כלי הערכה ופיתוח הכנס-הפעל של איסוף נתונים. הכרטיסים כוללים פיתרון-שעון מלא, פיתרון ייצוב מתח רב-מוצאים ופתרונות הזנת מבוא ADC רב-ערוציים, הממומשים בדרך הטובה ביותר המומלצת על-ידי e2v אותה יכולים הלקוחות להעתיק כדי לחסוך זמן מו”פ ולמזער סיכוני הפיתוח בתדרי גיגה-הרץ. ממשק משתמש מבוסס PC ואפיק USB מאפשרים שינויי תצורה מהירים בו במקום.
אפשר לומר בהחלט שההתאוששות של השנתיים האחרונות אפשרו לנו להגיע לשווקים חדשים, ובחלק מהם להעמיק את המעורבות שלנו”, אומר שאנטייר. “אחד מהם הוא כניסה מסיבית יותר לתעשיית התעופה האזרחית. כיום  רבע ממחזור המכירות של e2v  מגיע מהתעופה האזרחית. עד 2009 ראינו למעשה איזשהיא ירידה בשוק התעופה האזרחי, זה נבע כנראה משילוב בין המשבר הכלכלי העולמי, וההתאוששות האיטית של ענף התעופה האזרחית אחרי אסון התאומים.אבל, בשנה האחרונה אנחנו רואים בהחלט התאוששות של השוק הזה, שמבחינתנו היה ונשאר שוק אטרקטיבי מאד. בדיוק כמו השוק הצבאי הוא צורך כיום מוצרים של HIGH RELY.”

אמיר בר שלום

על התחרות העזה בין יצרניות מטוסי הנוסעים ‘בואינג’ האמריקנית ל’איירבאס’ הצרפתית, לא צריך להכביר במילים. זהו מאבק אדיר בין הכלכלות הגדולות בעולם, אירופה וארצות הברית. אלא שלצד התחרות העזה על מטוסי הנוסעים, מתחוללת בשנים האחרונות מלחמה זוטא גם בשוק מטוסי התדלוק לשוק הצבאי. המלחמה הזו החריפה כל כך, עד כדי שהצריכה את התערבותו של שר ההגנה האמריקני.
בחודש מארס 2008, הכריז חיל האוויר האמריקני כי הוא עומד לרכוש עשרות מטוסי תדלוק מאיירבאס הצרפתית שחברה ל’נורתרופ גרומן’ האמריקנית. שווי המכרז, היה יותר מ35 מיליארד דולר לאספקת מטוסים שיחליפו את מטוסי הKC35, שגילם הממוצע עומד על 47 שנים. (מטוס הKC35, הוא דגם של בואינג 707 שהוסב למטוס תדלוק). בבואינג לא יכלו להשלים עם ההפסד וערערו על המכרז. ארבעה חודשים לאחר מכן הודיע שר ההגנה גייטס כי נפלו פגמים מהותיים במכרז ולכן הוא מבטל אותו. לא מן הנמנע שהשיקול היה גם לאומי, מיליארדי דולרים אמריקנים שיגיעו לשוק באירופה במקום לארצות הברית. עד היום לא הוכרז עדיין על הספק החדש של מטוסי התדלוק…
כיצד הסיפור הזה משפיע על השוק הישראלי? תעיד על כך הידיעה הבאה שפורסמה בשולי עמודי החדשות בתחילת חודש ספטמבר: “התעשייה האווירית ביצעה סידרת טיסות ניסוי מוצלחות למטוס תדלוק מדגם בואינג 767 של חיל האוויר הקולומביאני”.
המטוס שהוסב ממטוס נוסעים למטוס מטען-תדלוק ארוך טווח.
(Extended Range ER767-200 BOEING )
“יש כיום רק שלוש חברות בעולם שיודעות להסב מטוסי נוסעים רחבי גוף למטוסי תדלוק- מטען, בואינג ,איירבאס והתעשייה האווירית”, אומר ז’ק גבר, סמנכ”ל ומנהל ארגון השיווק של חטיבת  חטיבת בדק מטוסים בתעשייה האווירית. “להיכנס למועדון המאד מצומצם הזה, מבחינת התעשייה האווירית זו פריצת דרך, בהתחשב בפוטנציאל העצום שיש כיום לשוק מטוסי התדלוק”.
המטוס הקולומביאני הגיע למפעלי התעשייה האווירית לפני שנה וחצי, כאמור כמטוס נוסעים. במהלך ההסבה שלו נפתח בגוף המטוס פתח הטענה חדש, כדי שאפשר יהיה להופכו למטוס מטען ותובלת כוחות. בעבר מטוסים כאלה היו מוסבים רק לייעוד אחד: תדלוק או תובלה. כיום מתאפשר שינוי הייעוד של המטוס בתוך שעות, ובכך למעשה הלקוח יכול לצמצם את צי המטוסים שלו. מערכת התדלוק שהוצבה במטוס הקולומביאני היא כולה פרי פיתוח של התעשייה האווירית. המערכת כוללת שני סלי תדלוק שמתאימים למטוסי הC-10 המצויידים בחדק PROBE המשודרגים של חיל האוויר הקולומביאני. מטוס הC-10, הוא למעשה מטוס כפיר שהושבח בתעשייה האווירית, ונמסר לחיל האוויר הקולומביאני בשנה האחרונה.
“ללא ספק העובדה שאנחנו השבחנו את מטוסי הכפיר, ועכשיו פיתחנו לו ערכת תדלוק, הקלה מאד עלינו וגם על הלקוח”, אומר משה שרף, ראש מינהל באירגון השיווק בחטיבת בדק. “בתעשיית מטוסי התדלוק נהוג לרכוש את מערכת התדלוק בנפרד, ולהתאים אותה למטוס עצמו. אנחנו פיתחנו מערכת ייחודית יחד עם הסבת המטוס, מה שהאיץ מאד את התהליך”.
בניסוי עצמו שנערך בתחילת חודש ספטמבר, נוסה המטוס הקולומביאני בטיסה ארוכה של שלוש וחצי שעות, תוך כדי תדלוק מטוסי ה C-10. בטיסה נבחנו יציבות פודי התדלוק ותיפקודם. מי שפיקח על הניסוי עצמו היה טייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית, רונן שפירא. שפירא טס כמלווה ב- G250 מטוס המנהלים החדש של התע”א מאחורי הבואינג 767-200 המוסב. “הטיסה עברה בהצלחה, המטוס המתדלק תפקד עם פודי התדלוק בצורה אופטימלית. נרשמו ביצועים מרשימים מבחינת המהירות, הגובה ויציבות המטוס”.
בתעשייה האווירית מבינים כי הצלחת הפרויקט הזה פותחת למעשה שוק גדול בפני חטיבת בדק. המטוס הקולומביאני הוא המטוס הראשון בעולם מדגם 767, שמוסב ממטוס נוסעים משומש למטוס מטען-תדלוק. עד כה בואינג ואיירבאס סיפקו רק מטוסי תדלוק חדשים. במהלך המכרז מול קולומביה התחרתה חברת איירבאס מול התעשייה האווירית עם מטוס איירבאס 310, והפסידה.
“הפתרון שהצענו לקולומביה היה מושלם. מטוס אמין מאד, לא יקר, ועם מעטפת ביצועים שעונה בדיוק לצורך המבצעי”, מספר משה שרף. “מטוס תדלוק חדש שיוצא מפס הייצור לאיירבאס בטולוז צרפת או של בואינג באוורט וושינגטון, עולה בממוצע כמאה שמונים מיליון דולר. הפתרון שאנחנו מציעים ללקוח עולה כחצי מזה. זה יתרון משמעותי.”

נכון, אבל בסופו של דבר מדובר במטוס משומש, שאורך החיים שלו בשימוש מבצעי יהיה קצר יותר משמעותית ממטוס חדש. עובדה שמטוסי ה KC-135 של הצבא האמריקני נמצאים בשירות כבר כמעט חמישים שנה. אז איך אתם בתעשייה האווירית מצליחים לשכנע לקוח גדול לבחור מטוס משומש?
“התשובה כאן מאד פשוטה”, אומר ז’ק גבר. “מטוס מטען-תדלוק הוא מטוס שהשימוש בו לא אינטנסיבי כמו במטוס נוסעים אזרחי. מטוס בואינג 767 בחברת תעופה לא יכול להיות על הקרקע כי הוא מפסיד כסף. לכן חברות התעופה מפעילות אותו בממוצע 3000 שעות בשנה. מטוס ייעודי לתדלוק או למטען מופעל רק כחמש מאות שעות בממוצע בשנה, תלוי איזה חיל אוויר מפעיל אותו ואיפה. כאשר אתה משווה בין המספרים, לגיל המטוס יש פחות משמעות. בפתרון שאנחנו הצענו לחיל האוויר של קולומביה, הצפי הוא לשימוש של בין עשרים לעשרים וחמש שנים. מכל הבחינות זה משתלם הרבה יותר מרכישת מטוס חדש”.

אין ספק שבתעשייה האווירית לוטשים עיניים לחוזה הענק של צבא ארצות הברית. אמנם לא כקבלן ראשי, אבל במצב מסוים בהחלט כקבלן משנה. סביר להניח שהחידוש והוכחת היכולת שהוצגו בהסבת המטוס הקולומביאני יתרמו לקבלת עסקות נוספות בשוק הבינלאומי.