ניו-טק פורטל ההיי-טק הישראלי

Posts Tagged ‘אמיר בר-שלום’

מי יגיע ראשון – מירוץ החמקנות

מאת: אמיר בר שלום

האחד עשר בינואר 2011 הוא  אבן דרך במאבק האיתנים בין שתי המעצמות של המאה ה- 21, ארצות הברית וסין. בבוקר אותו יום נפגש שר ההגנה האמריקני, רוברט גייטס עם נשיא סין, הו ג’ינטאו, לעוד פגישת “תחזוקה”, ליחסים המתוחים בין שתי המדינות. בעוד אלה יושבים במשרדים המפוארים בביג’ינג, פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של המדינה, כי מטוס החמקן  הסיני, J 20, ביצע באותו בוקר טיסת מבחן ראשונה בבסיס הניסויים של חיל האוויר הסיני בדרום המדינה.  ארצות הברית בלעה את הרוק והבליגה. חמישה ימים אחר כך אמר גייטס כי מארחו הסיני  טען בתוקף כי הופתע גם הוא מהפרסום וכי הטיסה נקבעה מבעוד מועד ללא קשר לביקור וללא רצון להביך את ארצות הברית.
הסיפור הזה מתחילת השנה מסמל אולי יותר מכל את המרוץ שמנהלות שתי המעצמות בהווה: ארצות הברית וסין, וזו לשעבר – רוסיה, על מטוס הקרב החמקן.

F 35  JOINT STRIKE FIGHTER – JSF

F-35. קרדיט: לוקהיד מרטין.

הפרויקט החשוף ביותר מבין השלושה, הוא ללא ספק האפ 35, שבונה  לוקהיד מרטין האמריקנית החל משנת 2003. המטוס הזה הוא למעשה פרויקט משותף של ארצות הברית, בריטניה; איטליה, הולנד, קנדה, טורקיה, אוסטרליה, דנמרק ונורבגיה. ישראל הצטרפה אליו בשנים האחרונות כשותפה זוטרה, אם כי הייתה מבין הראשונות שהודיעו כי תרכוש את המטוס. האפ 35 הוא למעשה מטוס הקרב המתקדם ביותר שמפותח היום. מעבר ליכולת החמקנות, המטוס הזה אמור להיות מצויד במערכות מכ”מ, טיסה, נשק ולוחמה אלקטרונית מהמתקדמות בעולם. כך למשל יכול כל מטוס כזה לשמש תחנת התראה קדמית , בכך שהוא משדר את תמונת המכ”מ שלו לכל כלי טיס ותחנת קרקע שיבחר. למטוס מתוכננות שלוש גרסאות ראשוניות:
F-35A  – בעל יכולת המראה ונחיתה רגילה, עבור חיל האוויר האמריקני וחיל האוויר הבריטי.
F-35B – בעל יכולת המראה ונחיתה אנכית, עבור חיל הנחתים האמריקני וחיל האוויר הבריטי.
F-35C – מותאם לפעולה מנושאות מטוסים, עבור חיל הים האמריקני.
F-35I – השם לגרסה שתותאם לישראל .
הפרויקט הזה נתקל בשנים האחרונות במספר בעיות פיתוח, מה שגרם לעיכוב בתאריכי האספקה. כרגע ההערכה היא כי המטוס יסופק לחיל האוויר הישראלי רק לקראת שנת 2016.
“האפ 35 הוא מהפיכה בעולם התעופה”, אומר תת אלוף במילואים אסף אגמון, ראש מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל. “לא מדובר בעוד מטוס, אלא במערכת שלמה שמורכבת באופן הרמוני ממש על פלטפורמה מעופפת. המערכת הזו כוללת מרכיבי נשק, מכ”מ מתקדם, יכולת לוחמת ל.א ובעיקר יכולת ניתוח ושיתופיות של נתונים. כל הסנסורים שמורכבים על המטוס מדברים ברשת. כולמר כל תחנת קרקע, מטוס מקביל, כלי טיס בלתי מאוייש ואפילו מערכות נשק קרקעיות, יכולות לקבל את הנתונים. לדוגמא, אם ניקח את צה”ל וחיל האוויר. האפ 35 יכול לבנות תמונת מכ”מ של שיגורי טילים בליסטיים, ולהעביר אותה באופן מדוייק למערכות ההגנה האווירית הפרוסות על הקרקע, בין אם זה ה”חץ”, “שרביט קסמים” או “כיפת ברזל”. כאשר מדברים על מהפיכה בשדה הקרב המודרני מתכוונים בדיוק ליכולת הזו”.
שאלה: והיכן נמצאים למשל הסינים בהשוואה לאפ 35, הרי גם סין הולכת לכיוון הזה?
“זה כמו ללמד תלמיד תיכון לבחינת הבגרות. אפשר ללמד אותו לבחינה עצמה, כיצד לעבור אותה, מה הטכניקה שלה. אלה הסינים, האמריקנים בהשוואה להם במשל הזה מלמדים מתמטיקה, ולא איך לעבור בחינה. זה נכון, הסינים הצליחו לבנות חמקן, הם עשו זאת בעזרת  REVERSE ENGENIRNG  כלומר בעזרת ניתוח וחיקוי יכולות מערביות, אבל שלא כמו האמריקנים,  החמקן הסיני הוא פלטפורמה בלבד, לא מערכת”.

J 20 JIAN התשובה הסינית למערב
באופן רשמי מפתחת סין את המטוס הזה משנות ה 90. תחילה דנו השלטונות בבייג’ין עם רוסיה לגבי תכנית פיתוח משותפת, אבל המגעים הללו לא נשאו פרי. מקורות ביון במערב טענו כי סין הבינה שלרוסיה אין כל כך מה לתרום לה בנושא החמקנות ולכן החליטה לצאת לפרויקט הזה לבד. בכלל, המערב ובעיקר ארצות הברית מנהלים למעשה מעקב צמוד אחרי החמקן הסיני כאשר הדעות חלוקות מהיכן השיגה סין את הידע. ראש ועדת שרותי הביטחון בבית הנבחרים האמריקני, הווארד מקון, טען כי המטוס הסיני הוא העתק מדויק של מטוס רוסי. המטוס הסיני, בשונה מהאפ 35, הוא בעל מנוע כפול. נתון שהעלה  בארצות הברית את החשד כי מדובר  בזליגה טכנולוגית.  איש חיל האוויר האמריקני, הגנרל תומאס מקלנרני, טען מיד אחרי טיסת הבכורה בינואר האחרון כי לדעתו מדובר בריגול תעשייתי שעשו הסינים במפעלי לוקהיד מרטין, יצרנית החמקן אפ 22, שגם הוא  בעל מנוע הכפול.
הסבר מעניין נוסף שרווח במערב היה קשור למלחמת הבלקן בסוף שנות ה- 90. מטוס חמקן מסוג אפ 117 הופל מעל סרביה, ולדברי מקורות בבלקן, שבריו הועברו לרוסיה, כדי ללמוד על המרכיבים שלו. טענה שנסתרה אגב על ידי טייס הניסוי הסיני של ה- J 20,  קסיו יונג לינג, שאמר כי האפ 117 הוא מטוס בעל טכנולוגיה מיושנת לעומת החמקן הסיני הנוכחי. הסבר נוסף שניתן במערב לפריצת הדרך הסינית היה פרשיית הריגול שהתגלתה בשנת 2005 בחברת נורתרופ גרומן שפיתחה את המפציץ החמקן, בי 2. נושיר גואדה, מהנדס אמריקני ממוצא הודי, הורשע במכירת חומר מסווג לממשלת סין. מומחים ברוסיה, שגם היא עוקבת אחרי הפרויקט טענו כי מדובר בידע מערבי או סובייטי שזלג, שכן לסין אין  עדיין את היכולת והידע לפתח חומרים מרוכבים כמו ברוסיה וארצות הברית.
עד היום ערך ה- J 20 שלוש טיסות מבחן, כאשר האחרונה בחודש מאי ארכה כמעט שעתיים. ההערכה בסין מדברת על כך שהמטוס יהיה מבצעי כבר בשנת 2017 . כלומר, קצת יותר משנה אחרי מקבילו האמריקני. מומחי תעופה שניתחו את התמונות המעטות ששחררה הממשלה הסינית, תמימי דעים כי הטכנולוגיה הסינית נמצאת בפער אדיר מזו של המערב ובמיוחד של ארצות הברית.  ה- J 20 הוא כאמור מטוס דו מנועי, חד מושבי, בעל יכולת נשיאה של עד 36 טון בהמראה בתצורה חמקנית (כלומר עם פצצות בתוך גוף המטוס ולא על הכנפיים). עדיין לא ברור איזה מנוע שולב במטוס. הסינים טוענים כי מדובר במנוע סיני , אולם במערב סבורים כי המטוס טס דווקא עם מנועי  Saturn 117S  מתוצרת רוסיה. הסיבה, במנועים הסינים התגלו בעיות רבות בשלב ניסויי הקרקע, ולכן הוחלט לעבור למנוע אמין יותר. חיזוק לכך מצאו מומחים בניתוח צינורות הפליטה של המנועים מתמונות טיסת הבכורה. “ללא ספק מדובר במבנה צינור שאינו חמקן”, כתב ביל סוויטמן, מומחה תעופה מהמגזין    Aviation Week. “סין ככל הנראה הזדרזה להטיס את אב הטיפוס, מבלי שסיימה לפתח את יכולת החמקנות”.
בנוסף לכך, אף מקור רשמי סיני לא מסר פרטים על יעוד המטוס:  אוויר – אוויר או אוויר קרקע. למרות שעל פי ניתוח מבנה הכנף, הגוף ומיכלי הדלק , נראה כי סין בונה מפציץ גדול, ארוך טווח . בדיוק מה שאמור להפחיד את ארצות הברית.

סוחוי T 50

בתחילת 2010 הצטרפה גם רוסיה רשמית למועדון החמקנות עם טיסת הבכורה של
ה- T 50 מתוצרת מפעלי סוחוי. במהלך שנות ה- 90 הכריזה רוסיה על תכנית:
(“Prospective Airborne: Complex of Frontline Aviation”) PAK FA
במסגרת התכנית תוכנן אב הטיפוס החמקן, T -50. המטוס הזה שפותח בשיתוף עם הודו הוצג לראשונה בשנת 2009, שש שנים אחרי שמהנדסי סוחוי קיבלו את האור הירוק להתחיל בפיתוח. גם רוסיה כמו סין לא מספקת יותר מדי פרטים על יכולות המטוס, אבל מפרסומים במערב עולה כי המטוס הוא בעל טווח פעולה של 5500 ק”מ, כושר נשיאה של 30 טון בהמראה, ומונע על ידי זוג מנועי S117 טורבופאן, בדיוק כמו מקבילו מסין. מקורות במשרד ההגנה של רוסיה אמרו כי כבר בשנת 2013, יתחיל חיל האוויר הרוסי לאמן טייסים בחמקן החדש, וההערכה האופטימית מדברת על הכרזה מבצעית שנתיים אחר כך. מנהל מפעלי סוחוי, מיכאיל פוגוסיאן, אמר כי על פי התכנית ייוצרו 1000 חמקנים ב- 40 השנים הקרובות כאשר רוסיה והודו ירכשו 200 מטוסים כל אחת, ו-600 האחרים ימכרו למדינות נוספות. במסגרת התכנית מתוכנן גם דגם דו מושבי של המטוס שאמור להימסר לחיל האוויר ההודי, וכן דגם ימי שאמור לשמש את צי נושאות המטוסים של רוסיה. מומחי תעופה רבים ממתינים להצגה הפומבית הראשונה שלו בסוף החודש במסגרת: MAKS Airshow, הסלון האווירי של רוסיה.
“אין ספק שרוסיה נמצאת במקום אחר מבחינת יכולות הבנייה שלה והידע בתעופה”, אומר תא”ל במי”ל אסף אגמון. “לרוסים יש ידע נרחב, אבל גם הם לא פיצחו עד הסוף את היכולות האמריקניות. החמקן הרוסי ממה שידוע עד כה, טוב יותר מהסיני, אבל עדיין לא מתקרב לקונספט האמריקני של מערכת נשק מעופפת. הרוסים, שלמעשה התחילו את הפרויקט, ניצבים במקום לא רע.  הם חברו להודו, מה שמקל מאד על עלות הפיתוח. הרוסים יצאו לפרויקט השאפתני הזה מכמה סיבות.: ראשית, רוסיה למרות מצבה הכלכלי הרעוע, עדיין רואה עצמה מעצמה, לכן לא יכלה להרשות לעצמה להישאר מאחור. שנית, רוסיה הבינה כי למרות הנהירה של העולם לכלי טיס בלתי מאוישים, עדיין העתיד שייך לחמקנים המאוישים. מבחינתה זו הייתה משימה הכרחית לשמר דריסת רגל בשוק התעופה העולמי. אני לא שולל כי נראה את ה- T 50 בעתיד בצבאות סוריה או אירן. רוסיה הוכיחה לא פעם כי בכל הקשור לתזרים מזומנים לקופתה המדולדלת, אין לה עכבות”.
שאלה: ומה זה אומר על ישראל? שחייבים להגדיל את סד”כ החמקנים של חיל האוויר?
“זה אומר קודם כל שחייבים את המטוס הזה כמה שיותר מהר בחיל האוויר. ישראל חייבת לשמר את יתרונה הטכנולוגי האיכותי באזור. ככל שהחמקנים יגיעו יותר מהר, כך יהיה קל לשמור על היתרון הזה. מי שראה מה עשו מטוסי האפ 15 והאפ 16 לאזור, מבין את המשמעות. מאז הגעתם כבר לא מדובר ביתרון יחסי של ישראל אלא ביתרון אבסולוטי”.
אגב, זו רוח הדברים שמשמיע  מפקד חיל האוויר בדיונים על האפ 35. טייסת אחת אמנם כבר “בדרך”, אבל עדיין יש הרבה מאד גבות שמורמות על המחיר והחלופות של החמקן. בימים אלה אגב, בונה צה”ל את תכנית החומש הבאה שלו “חלמיש”, אפ 35 הוא מרכיב מרכזי בה. ועל רקע הדברים האלה יש לשים לב לידיעה הבאה שיצאה השבוע מסיאול.
דרום קוריאה, מדינת חסות אמריקנית, הודיעה לפני שבועיים כי החמקן הרוסי יתחרה באפ 35 האמריקני, ובמטוס ה”טייפון”, האירופי, במכרז בשווי 7 מיליארד דולר. הודעה שמציבה איום משמעותי לפתחה של ארצות הברית לא רק מהבחינה הצבאית, אלא  גם מהבחינה הכלכלית. ועוד לא אמרנו דבר על טורקיה, שותפה מרכזית בפרויקט האפ 35. בשבועיים האחרונים התפטרה הצמרת הביטחונית של המדינה שכוללת את הרמטכ”ל ומפקדי זרועות הים, האוויר והיבשה. הסיבה, המתח וכרסום סמכויות הצבא על ידי הממשלה המוסלמית הקיצונית. מה שמעורר הרבה מאד סימני דאגה לא רק בישראל אלא בעולם המערבי ובמיוחד בנאט”ו. אף אחד לא רוצה לחשוב על משטר קיצוני עם החמקנים המתקדמים בעולם.

הישורת האחרונה

מאת: אמיר בר שלום

מאבק איתנים מתנהל בימים אלה מאחורי הקלעים בין איטליה לדרום קוריאה. בשקט בשקט עולים לרגל ללשכתם  של מפקד חיל האוויר ושר הבטחון הרבה מאד שליחים משתי המדינות. הסיבה, חיל האוויר הישראלי אמור להחליט בקרוב על מטוס האימון הבא שיכשיר את טייסי הק

רב שחו ויחליף את האפ -16 A (הנץ המזדקן), ואת הסקייהוק (“עיט”). כל אחת מהתעשייות מציגה מטוס מתקדם מאד, שמשלב את היכולות של מטוס קרב במטוס אימון. הקוריאנים מתשלובת  KAI – KOREA AEROSPACE INDUSTRY,  מציגים את ה- T-50,  מטוס  אימון מתקדם שפותח יחד עם לוקהיד מרטין האמריקנית שצבר כבר למעלה מ- 32,000  אלפים שעות טיסה בחיל האוויר של קוריאה. למתבונן מהצד
ה- T50  מזכיר מאד במראה החיצוני שלו את האפ 16.  האיטלקים לעומתם מציגים את מטוס ה- M-346, (ה- M-346  מבוסס על מטוס ה”יאק 130”) ,  של חברת  “ALENIA AERMACCI“ .
מטוס שנולד משיתוף פעולה עם חברת  “YAKOVLEV” הרוסית כבר לפני שני עשורים. מאז נפרדו שתי החברות, “ALENIA AERMACCI צירפה ב- 2008 שותף אסטרטגי בדמות  “BOEING“ האמריקנית וכיום משתפת החברה האיטלקית פעולה גם עם תעשיות המטוסים של צ’ילה ויוון.
משרד הבטחון וחיל האוויר כאמור עדיין לא החליטו איזה מטוס לרכוש,  כאשר ההחלטה אמורה ליפול כבר בחודשים הקרובים. שתי המדינות: אטליה ודרום קוריאה לא מהססות להפעיל לחצים פוליטיים, אם כי אלה לא בהכרח גלויים. כך למשל עלה עניין רכש המטוסים בביקור האחרון של ראש הממשלה נתניהו באיטליה, באמצע חודש יוני האחרון. ברלוסקוני (בעצמו תעשיין אטלקי) מנסה בכל הכוח לדחוף את המטוס האטלקי. מהצד השני חורשת את הארץ באופן

T -50
T -50

תדיר משלחת אנשי השיווק הקוראנית שעוזרת כמובן בתשתית הרחבה של לוקהיד מרטין בישראל.
לצורך הרכישה חברו “התעשייה האווירית”  ו”אלביט” , והקימו את חברת “תור”, החברה שאמורה לרכוש במשותף את המטוסים ולהפעיל אותם אחר כך בחיל האוויר בצורת חכירה. המודל הזה נבנה בהתאם לפרוייקט הנוכחי של אלביט  עם חיל האוויר בהפעלת מטוסי האימון “עפרוני” בשלב ראשוני קרב בקורס טיס.
בחודש מאי האחרון ערכה המשלחת מפגש עם הכתבים הצבאיים בישראל. ראש הפרוייקט הישראלי מטעם, סאנג צ’ואי סיפר כי ההתרשמות של חיל האוויר מהמטוס הקוריאני הייתה חיובית מאד. חיזוק לדברים האלה שמענו מפי אורן עשת, טייס קרב בחיל האוויר, שטס על ה T 50. כיום משמש עשת (לשעבר טייס ביחידת ניסויי הטיסה של חיל האוויר) יועץ מיוחד לחברת KAI.
“אין ספק שמדובר במטוס שמזכיר במעטפת הביצועים שלו את מטוסי הקרב של חיל האוויר”, מספר עשת. “מהבחינה הזו, כמדריך לשעבר וכטייס קרב, אני יכול לומר חד משמעית כי יש לכך חשיבות בלימוד יסודות טיסת הקרב. מעבר לכך צריך להביט קדימה. חיל האוויר הולך להכניס לשירות בעוד כמה שנים את מטוס הקרב המתקדם בעולם, האפ 35. כדי להכשיר טייסים ליכולות שלו, במיוחד אלה אווירודינמיות,  חייבים מטוסי אימון מתקדמים”.
ה- T-50,  נחשב מטוס בעל יכולת תמרון גבוהה מאד, ויכולת נשיאת נשק מתקדם. שני תאי הטייס, של המדריך ושל החניך, מצויידים בצגים דיגיטלים צבעוניים רב תכליתיים, ובתצוגה עילית רחבת זווית. כל לחצני ומתגי התפעול מרוכזים על המצערת ומוט ההיגוי. תצורה זו מאפשרת  לטייס שליטה מלאה על ביצועי הטיסה ומערכות הנשק ללא שינוי תנוחה. מעבר לביצועי הטיסה שלו כמטוס אימון בשלב הקא”מ (קורס אימון מתקדם שאליו מגיעים כל בוגרי מגמת הקרב בקורס הטיס, ושם למעשה רוכשים את מיומנות הקרב לפני שיבוצם בטייסות המבצעיות) הקוראנים מצביעים על יכולתיו של המטוס לשמש מטוס תקיפה קל.
הדגם TA 50, הוא דגם הנושא חימוש למשימות אוויר – אוויר ואוויר – קרקע. המטוס מצוייד בתותח 20 מ”מ ויכול לשאת מגוון רחב של פצצות וטילים. הקוראנים גם מציגים דגם משופר של המטוס, FA -50,  דגם שמצוייד במערכות מכ”מ בקרת אש של חברת “אלתא”, ובמערכת לוחמה אלקטרונית של חברת “אלישרא”. הדגם הזה יכול לשאת חימוש של כמעט 5 טון, כמו טילי אוויר – אוויר, אוויר – קרקע, וכוורות רקטות על שבע נקודות תלייה מתחת לכנפיים.  אין ספק שמבחינת חיל האוויר יש כאן נתון משמעותי שנלקח בחשבון.
“המטוס הזה הוא בבחינת המשך טבעי לאבולציית המטוסים של חיל האוויר הישראלי“, אומר סאנג צ’ואי, ראש הפרוייקט הישראלי. “ הרי מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הישראלי הוא האפ 16 . ה- T -50, נותן לחיל האוויר את הפתרון האופטימלי בכך שהוא מכיל קשת יכולות שמתאימות לכל המטוסים ,מהאפ 16 ועד האפ 35”.
צריך לומר שלעומת הקוריאנים האטלקים מסתפקים בלחץ מאחורי הקלעים. בסלון האווירי האחרון אמנם הטיסה החברה כתבים ישראלים במטוס, אבל מעבר לכך נראה שהאיטלקים בטוחים (הייתי מוסיף אולי יותר מדי), במוצר שלהם.

M-346
M-346

פרוייקט ה- M 346  קיבל  רוח גבית גדולה עם הודעת סינגפור בחודש מאי 2010 על רכישת  המטוס כמטוס האימון הבא של חיל האוויר שלה. מבחינת תעשיית המטוסים העולמי ההחלטה הייתה מפתיעה שכן בדרך כלל עוקב חיל האוויר של סינגפור אחרי החלטות חיל האוויר הישראלי בכל הקשור להצטיידות במטוסים. מי שעוד רכשה את ה- M 346, מעבר לחיל האוויר האטלקי, היא איחוד האמירוית שמייעדת 24 מטוסים מתוך 48 שהזמינה לטייסות קרב קלות. היתרון של ה- M 346  לעומת ה- T -50  הקוריאני הוא בעלות שעת טיסה. האיטלקים טוענים  כי עלות שעת הטיסה זולה בעשרות אחוזים מה T-50. האם זה יהיה השיקול העיקרי לרכישה? באופן חד משמעי, לא!
מרכיב חשוב בעסקה הזו יהיה רכש הגומלין שתעשה החברה הזוכה בתעשייה הבטחונית הישראלית. אם נשווה את פוטנציאל השוק של דרום קוריאה לזה של אטליה, אין ספק שהבחירה תיפול על המטוס הקוריאני. דרום קוריאה כבר משלבת מערכות ישראליות בדגם התקיפה של ה T-50, ומעבר לכך גם הביעה התעניינות גדולה במערכות להגנה מפני טילים שמפתחת ישראל: “כיפת ברזל“, “שרביט קסמים” ו “חץ”.
גורם בכיר במערכת הבטחון שנשאל לאחרונה על ההתלבטות הזו אמר חד משמעית:
“נעשה מה שטוב לחיל האוויר ולתעשייה הישראלית”. עם המשפט הזה השורה התחתונה ניראת די ברורה.

רכש גומלין בהודו, נטל או הזדמנות עיסקית ?

מאת: אמיר בר-שלום

יחסי הסחר בין הודו לישראל יודעים ימים של עדנה.  בעשור האחרון קפץ היצוא הישראלי להודו ביותר משש מאות אחוזים.  מ- 454 מיליון דולר בשנת 2001 ליותר מ- 2.8 מיליארד דולר בשנת 2010. עיקרו של היצוא הישראלי להודו מתבסס על מוצרים וידע ביטחוניים. העסקה הגדולה ביותר בסקטור הזה שייכת לתעשייה האווירית שחתמה על עסקת אספקת מטוסי הרתעה לחיל האוויר ההודי. עיסקה בהיקף של יותר ממיליארד וחצי דולר. אבל לצד עסקאות הענק האלה, דורשת הודו רכש גומלין ישראלי , מה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הצרכים של ספקית המוצר. במיוחד כאשר מדברים על מוצרים מתקדמים.
במהלך כנס “ניו טק לפיתוח יכולות צבאיות“ שנערך בחודש מאי האחרון, עסק פורום מנהלי הרכש שהתכנס באחד מאולמות הדיונים בשאלת, “מחויבות רכש הגומלין בהודו – מעמסה או הזדמנות”. מי שהנחה את הדיון היה דורון רותם, עד לאחרונה מנהל הרכש והלוגיסטיקה בתעשייה האווירית. לפני תפקידו האחרון בחברה ניהל דורון רותם את אחד ממפעלי האלקטרוניקה של יצרנית המטוסים הישראלית. כיום הוא יועץ עצמאי בענייני רכש לחברות גדולות, וחבר ארגון מנהלי הרכש בישראל.
“רכש הגומלין הוא תהליך חשוב מאד בעסקה שנופל בדרך כלל על כתפינו, מנהלי הרכש”, אמר רותם. “זו משימה לא פשוטה, שכן המחויבות בעסקאות האלה היא בדרך של מיליוני דולרים. אני מחזיק בדעה כי מדובר כאן בהזדמנות, שכן רכש כזה פותח בפנינו הזדמנויות לשווקים חדשים. ברור שזו לא משימה קלה, אבל בכניסה נכונה לשוק כמו השוק ההודי, יש פוטנציאל עצום“.
בנקודה זו מתערב אבי גולדברג,  מנהל בקרת הרכש תע”ש.  “הניסיון שלנו בהודו מלמד אותנו כי קיימים הבדלי תרבויות משמעותיים. אחרי הכנות ותיאום ציפיות בין הצדדים יצאנו לדרך, ואני אומר בצורה חד משמעית, יש עם מי לדבר. גילינו בהודו פתיחות רבה ללמוד, במיוחד בכל הקשור ל-  ”LOW TEC”. אני בהחלט יכול להבין את הרתיעה הישראלית מהעברת ייצור  “HIGH TEC“, להודו. מניסיוננו ההתמקדות ברכש הגומלין יכולה להיות בתחום המתכות והחומרים הכימיים “.
אלי בן נון, מנהל רכש, “רפאל”: “הודו היא לקוח מאד חשוב של רפאל, אבל עם סעיף רכש גומלין מאד גדול ומחייב. יש קשיים, מנטאליים ומקצועיים. אני יכול להצביע על עיבוד שבבי למשל, בעניין הזה היו חבלי לידה קשים מול התעשייה המקומית. גם בנושא הסמכת ספקי חומרי גלם, יש לנו פעילות רבה בהודו. אנו מתמקדים בשוק הזה כדי להחליף ספקים אירופאים ואמריקאים”.
ניכר היה בדיון כי לא מעט מנהלי רכש כבר נתקלו בבעיה הזו של רכש הגומלין. נושא שבדרך כלל לא נידון בהרחבה בפורומים פתוחים שכאלה, בעיקר מפאת סודיות מקצועית ועסקית. חיים בן שמעון, מנהל שרשרת האספקה ב- “רוקר”, העלה שאלה בדבר איתור ספקים בהודו. חנוך קפצן מנהל  “אקטואל קומפוננט”, המתמחה ברכש, שיווק רכיבים וניהול פרויקטים בארץ ובחו”ל, סיפר כי שגרירות הודו מפעילה במסגרת הנספחות המסחרית שלה, רפרנט מסחר דובר עברית, שיכול לסייע באיתור קשרים עסקיים שכאלה. אסתר קטן, מנהלת רכש “אסטרונאוטיקס” הוסיפה כי אנשי מכירות רבים מהתעשייה ההודית מגיעים לישראל, ובהחלט ניתן להשתמש בהם ליצירת קשרים עם ספקים הודים.
עניין מהותי נוסף שהעלה איתן קופלר, מנהל רכש ב- “רוקר”, היה נושא ההסמכות. האם יש חברות ישראליות  שהסמיכו  מפעלים בהודו?  ובמידה ויש כאלה, האם ניתן להסתמך על ההסמכות הללו כדי לקצר תהליכים?
דורון רותם: “הנקודה החשובה הזו עלתה גם בפורומים האחרים שכן ברורה כאן התועלת העסקית. אני מציע ששיתוף פעולה שכזה, ברמת הסמכות מפעלים בחו”ל, יטופל על ידי גורם על שיאגד את הידע. ארגון על כזה צריך להיות לאומי, ברמת מדינה.  מצד שני צריך לזכור את התחרות לכן חייבים למצוא את דרך הביניים, לשמור על יתרון עסקי מחד, ומאידך לשתף בידע. בכל מקרה צריך איזון”.

אחת הבעיות שאיתן מתמודדת התעשייה הביטחונית בעניין רכש הגומלין הוא “איבוד יכולות”.  מוקי השמשוני מ”רפאל” טען כי העברת קווי יצור למדינה שלישית, “מייבשת“ את קו הייצור המקומי עד כדי סכנת סגירה. זהו איום משמעותי על התעשייה המקומית, ויצירת תלות שבעתיד יכולה להיות בעייתית. ובמילים אחרות, המתח הקיים בין אינטרס עסקי צר, לראייה רב מערכתית, הטיפול צריך להיות ברמה הלאומית, למשל: משרד התעשייה והמסחר ו/או משרד הביטחון. לא הייתי שולל גם מעורבות של התאחדות התעשיינים ומכון היצוא”.
אסתר קטן, מנהלת רכש “אסטרונאוטיקס”: “אני רוצה להעלות נקודה שלא רבים מודעים לה, גלגול רכש גומלין. אני מייצרת בהודו ויכולה להיות לעזר לחברות רבות. העברת זכויות רכש גומלין הוא נושא שלהערכתי לא מנוצל מספיק“
יעקב שמשוני, “רפאל”: “זה יכול להיות בעייתי. אני חושב שבמוצרים מורכבים ומתוחכמים אי אפשר לעשות זאת, אולי במוצרי הגלם, או ב-  “LOW TEC”. מה גם שיש הגדרות שונות לרכש גומלין, כך שלא תמיד ניתן לגלגל זאת בין חברות”.
יעקב בגה, “תעש” – “חייב להיות כאן גוף מנחה ברמה הלאומית. מישהו מעלה על דעתו מה נעשה במצב של אמברגו? המדינה חייבת ליצור את האיזון הזה כדי לשמר יכולות”.

כבר כאן – “שרביט קסמים”

מאת: אמיר בר שלום

לא בכדי היה אולם ההרצאות, בכנס ניו-טק לפיתוח יכולות צבאיות, מלא מפה לפה במהלך הרצאתו של אל”מ במי”ל פיני יונגמן, ראש תכנית  “שרביט קסמים” בחברת “רפאל”. הופעותיו של יונגמן, נדירות מאד, בעיקר  בשל רגישות הפרוייקט המשותף לישראל ולממשלת ארצות הברית. למעשה זו הפעם הראשונה ששתי הממשלות חושפות באופן שכזה את קצב  התקדמות הפרוייקט.
יונגמן הפתיע כשפתח דווקא בשורה התחתונה: “ערכנו כבר מספר רב של ניסויים, כולל של המיירט עצמו, והם מתקדמים מהר מן המתוכנן. בעוד תקופת מה, שאני לא יכול לדבר עליה, ייערך ניסוי כולל של המערכת, ואני מקווה שהיא תהיה מבצעית בתוך זמן לא רב”.
“שרביט קסמים”, הינה שלב מרכזי  בתכנית ההגנה מפני טילים של ישראל, שזכתה לכנוי “פרוייקט חומה”. “שרביט קסמים” אמורה לתת את  המענה לאיום רקטות וטילים לטווח בינוני. למעשה מדובר בשכבה העקרית של תכנית ההגנה. “כיפת ברזל” , שנכנסה לאחרונה לשימוש מבצעי בעוטף עזה ובאר שבע, אמורה לתת מענה לרקטות מטווח קצר בטווח של עד 40 קילומטרים. “שרביט קסמים” תהיה המענה לרקטות לטווח בינוני שבין 40 ל-400 קילומטרים. מעבר לטווח הזה אמורה לתת את המענה ההגנתי מערכת, “טילי החץ”, שאמורה ליירט טילים בליסטיים בגובה רב, ובעוד מספר שנים תתווסף למערכת הזו שכבה נוספת גבוהה יותר, ה “חץ 3”. מערכת שאמורה ליירט טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה.
”מערכת “שרביט קסמים” תוכל להתמודד גם מול איומים עתידיים. כאלה שנמצאים כעת על שולחן השרטוטים או נחשבים לאיומים פוטנציאליים”, אמר יונגמן במהלך הכנס. “יותר מכך, המיירט יוכל במהלך הטיסה לעבר המטרה לשנות את המטרה ולפנות לעבר איום אחר, בעקבות השמדת המטרה הראשונה. המטרה, בסופו של דבר, היא שנוכל לתת מענה לכל סוגי הרקטות והטילים לטווח קצר ובינוני. כל זה על פי תכנית מוגדרת מראש שמבצעת מערכת ניהול היירוטים. המערכת הזו תוכל לשתף פעולה וליצור תמונת קרב משותפת עם המערכות המקבילות, “כיפת ברזל” ו”חץ”.  בין שאר יכולות המערכת, השילוביות שתיווצר עם מערכות עקיבה אחרות (למשל מכ”מ לווינים שיונגמן נמנע מלהזכיר בשל רגישות שיתוף הפעולה עם האמריקאים), תאפשר ל”שרביט קסמים” יכולת להתמודד עם טילי שיוט מסוגים שונים שטסים בגובה נמוך, מתחת לתמונת המכ”מ.
האופטימיות הזו של יונגמן הפתיעה רבים מהיושבים באולם. למעשה יונגמן אישר את ההערכות כי רפאל תתבסס על הניסיון המבצעי המוצלח של “כיפת ברזל” כדי להאיץ את פיתוח “שרביט קסמים”. כיום מפותח הפרוייקט  בישראל ובארצות הברית. השותפה אמריקנית של הפרוייקט היא חברת, “Raytheon” שמפתחת חלק מרכיבי הטיל עצמו.
יחד עם “רפאל”  כקבלן ראשי , מפתחות  את המערכת גם חברות “אלתא, ו“אלביט” כקבלניות משנה. “אלתא”, מפתחת את מערכת המכ”מ המתקדמת ו”אלביט”, רכיבים בגוף הטיל עצמו. הטיל המיירט מבוסס על משפחת טילי ה”פיתון” של “רפאל”,  טיל אוויר -אוויר שהוסב והושבח טכנולוגית לפגיעה בטילים ורקטות. אגב, ההערכה באשר למחיר של מיירט בודד ב “שרביט קסמים”, נעה סביב מאה אלף דולרים. יונגמן לא הרחיב באשר לניסויים שנעשו אבל רמז כי ניסויי יירוט מרכזי של כלל המערכת, אל מול טיל מטרה מתקדם, צפוי כבר בקרוב, אחרי סיום שלב ניסויי הטיסה.
במהלך ההרצאה בכנס הציג יונגמן את גוף הטיל, ופירוט החלקים שלו. “ראש הטיל בנוי בצורה קמורה, לא סימטרית כדי לאפשר לשלב בו מספר מקסימלי של חיישנים. היכולת הזו מאפשרת לנו לעקוב אחרי טיל המטרה זמן רב יותר, ואז ליירט אותו בצורה מדוייקת”.
אלא שלא הכל היה זוהר במהלך הפיתוח של “שרביט קסמים”. למעשה כל תכנית ההגנה מפני טילים שיזמה מפא”ת, זכתה לביקורות נוקבות עוד בשלב התכנון הראשוני. בניתוח היתרונות והחסרונות של פרוייקט “שרביט קסמים” ו“כיפת ברזל”, בשנת 2007 כתב יפתח שפיר, חוקר בכיר במכון למחקרי בטחון שליד אוניברסיטת תל אביב:
“ראשית, רקטות קסאם וגראד קטנות קשה לגלותן, וזמן המעוף שלהן קצר – לא יותר מ-20 שניות. בפרק זמן זה, יקשה על המערכת לזהות את המטרות, לנתח את נתוניהן ולשגר טיל שגם יצליח ליירטן.
שנית, יירוט רקטות קסאם וגראד אינו כלכלי. עלות מיירט הינה, כאמור, 40,000$ לפחות, בעוד שעלות ייצורו של קסאם היא שבריר קטן מסכום זה. גם רקטות מסוג “גראד” אינן יקרות. כך יוכלו הפלסטינים או חזבאללה, לגרור את ישראל למעגל הוצאות גדל והולך המתחייב מייצור של עוד ועוד מיירטים יקרים כמענה לרקטות הפשוטות והזולות שבידיהם.
שלישית, יש גבול ליכולותיה של כל מערכת הגנה. במקרה של ירי רקטות, יהיה קל מאוד ליריב להרוות את מערכת ההגנה, על ידי שיגור בו זמני של מספר גדול של רקטות. כך, גם אם מערכת ההגנה תהיה יעילה ותיירט מספר רב של רקטות, עדיין יוכלו חלקן לחדור ולפגוע במטרותיהן. חשוב לזכור, שמשגרי רקטות מרובי קנים נועדו מלכתחילה לירות מטחים מרוכזים ובהם מספר רב של רקטות”.

מר פיני יונגמן – ראש תוכנית שרביט קסמים ברפא"ל

יש להדגיש כי זו אינה דעתו של שפיר, אלא רק סקירת עמדת המקטרגים, הוא עצמו תמך בפרוייקט.
הצלחתה המבצעית של “כיפת ברזל” בחודש מרס האחרון, שחררה אנחת רווחה אצל רבים במערכת הבטחון שנכנסו לפרוייקט השאפתני הזה. הירוט המסיבי שביצעה “כיפת ברזל” אל מול רקטות הגראד והקאסם,  הוכיח כי המערכת יכולה לא רק לזהות  את הרקטות בטווח כל כך קצר, אלא גם להחליט אם ליירטן או לא, וכל זאת בחישוב מהיר תוך כדי מעוף הרקטה. במקרה של “שרביט קסמים”, טווח המעקב והיירוט גדל באופן משמעותי,  בשל מעוף ארוך יותר של הרקטה.  נתון שמאפשר למערכת אפשרויות יירוט רבות.
במערכת הבטחון, בפנטגון ובקרב היצרנית “רפאל” , נזהרים מאד מלנקוב בתאריך ספציפי להשלמת המערכת. אבל… הרצאה נדירה כפי שנשא יונגמן שכללה הצגת קצב הפיתוח וההישגים עד כה,  מצביעים ללא ספק על אופטימיות (לא זהירה).
כך שלא מן הנמנע שכבר בשנה הבאה, תוכל ישראל להציג הישג משמעותי נוסף בתכנית ההגנה הייחודית שלה ,  מפני טילים.

הכל אישי ?

אמיר בר-שלום

מאיר דגן החליט לפתוח את הפה. זו עובדה. ראש המוסד שנחשב לנץ פוליטי ובטחוני הפתיע במתינותו.  אז מה קרה בכל זאת לאיש שראש הממשלה שרון ביקש ממנו ב- 2002 להחזיר  “עטרה ליושנה”  בארגון הביון שנחשב לטוב בעולם?
דגן , בניגוד לתדמית המאד קשוחה שייצר במהלך שנותיו במוסד, נחשב לחברמן לא קטן. מעבר לכן הציור, הוא חובב גדול של טיולי שטח וג’יפים. חבר משותף סיפר לי פעם כי בשטח דגן ממש לא מזכיר את הדמות השתקנית שאנו רגילים לראות, “מדובר בחברמן אמיתי שיודע לצחוק ולהסתחבק”.
אז מה בכל זאת עבר לאיש הזה כאשר הוא שחרר את ההצהרה כי אינו סומך על שיקול דעתו של ראש הממשלה? האם יכול להיות שדגן  לא היה אומר את הדברים אילו לא היה מוחלף…? אין ספק שדגן הוא אדם לומד. כשנכנס למוסד התאפיינה התקופה הראשונה בארגון בזעזועים לא מעטים וחיכוכים עם בכירים, עד כדי פרישה של כמה מהם. בחלוף השנים דגן למד והתעדן. יוסי מלמן, פרשן המודיעין של עיתון הארץ  שמכסה את המוסד כבר עשרות שנים כתב על דגן את הדברים הבאים:
“ דגן נכנס לתפקידו לפני כשמונה שנים, מלווה בדימוי של אדם פזיז והרפתקן. הוא ניסה בדרכו היהירה להוכיח לבכירי המוסד שהוא יודע טוב מהם איך צריך הארגון להתנהל והציע לצמצם את אגפי המחקר ותבל (האחראי על קשר עם ארגונים עמיתים בעולם) ו”לקצר תהליכים” באישור מבצעים מסוכנים. אך עד מהרה הבין ששגה וכי הנהגת המוסד מצריכה שיקול דעת ואחריות“.
לגבי עובדה אחת אין ספק. מאיר דגן הביא שינוי יסודי במוסד. הארגון שקיבל ב- 2002,  כונה על ידי ראש ממשלה שרון   “משרד החוץ ב”, על שום התמקדותו בשת”פ מודיעיני ולא בפעילות מבצעית. היה זה המוסד של אפרים הלוי שהוזעק לתפקיד אחרי “ההתפטרות” של דני יתום. מוסד שהיה בטראומה גדולה אחרי כשלון החיסול של חאלד משעל בירדן. אף אחד בתקופה הזו לא רצה לקחת סיכון מיותר. לוואקום הזה הכניס ראש הממשלה שרון את ידידו מאיר דגן מסיירת שקד. לדגן מיוחסים על פי פרסומים זרים הרבה מאד הצלחות. כך למשל חיסול רמטכ”ל חיזבאללה עימאד מורנייה בדמשק  בפברואר 2008. מורנייה נחשב לאיש בעל אלף הפרצופים שנוהג להפתיע את צה”ל בכל פעם מחדש. ב- 2008 זה הסתיים עם כסא ממולכד ברכבו בלב דמשק, לא רחוק ממתחם שהכיר היטב. שגרירות אירן בבירה הסורית. הצלחה נוספת שעל פי פרסומים זרים מיוחסת לדגן, היא השגת המידע המדוייק על הכור הגרעיני הסורי שהושמד בתקיפה מן האוויר  בספטמבר 2007. אבל לצד זאת  יש שאומרים כי לקראת סוף הקדנציה, דגן הפך להיות פזיז. בתקשורת עולמית מייחסים את חיסול מבחוח למוסד, חיסול שאמנם לא השאיר סוכנים בשטח אוייב, אבל חשף פרצופים ושיטות פעולה.
דגן מנסה לצייר את המשולש האחראי אל מול הצמד הפזיז. דגן-אשכנזי-דיסקין מול נתניהו-ברק. האם יכול להיות שדגן מנסה לרמוז כי הוא ושני חבריו לצמרת מערכת הבטחון מנעו תקיפה אפשרית באירן?
קשה להאמין לתאוריה הזו. גם אם היא נכונה, האם יעלה על הדעת שישראל תעשה פעולה כזו בניגוד לדעת ארצות הברית? ספק גדול. על פי פרסומים זרים, תקיפת הכור בסוריה תואמה עם ממשל בוש, וקיבלה אור ירוק רק אחרי שהוצגו לוושינגטון התמונות המרשיעות של פנים הכור. תקיפה ישראלית באירן היא כבר אופרה אחרת לגמרי. היא עלולה, (וסביר להניח שזה לא יקרה) לגרור את המזרח התיכון למלחמה כוללת, להפוך כל מוסד מערבי למטרה אירנית, ובעיקר לאפשר לאירן להצטייר כקורבן. מצב כזה יאפשר לה להעיר משנתו את מערך פיגוע חו”ל של משמרות המהפיכה, שנפרס בעולם בחסות שגרירויות אירן בערים השונות.
את הדברים האלה יודעים גם ראש הממשלה ושר הבטחון, לכן סביר להניח שפזיזות והרפתקנות מדינית וצבאית לא תהיה כאן, אולי ראיה שונה של המצב מדגן וחבריו.
וממש לסיום. מעניין לדעת מה היה קורה אילו:
1. אריאל שרון היה ראש הממשלה, האם גם אז היה דגן יוצא נגדו בפומבי?
2. מה הייתה דעתו של דגן אילו לא היה מוחלף?
3. האם יכול להיות שדגן לא סומך על מחליפו, תמיר פארדו, שידע לנתח נכון את המצב עבור הקברניטים, ולכן דאג לתת דרור ללשונו?
הפתרונים לדגן, שלמרות פליטת הפה שלו או לא… עדיין נחשב לאחד מראשי המוסד המוצלחים שהיו למדינת ישראל.