מאת: אמיר בר שלום.

בימים אלה כשאירן תופסת עשרות אינטשים בעיתונות העו’למית והישראלית, גם דיווחים שגרתיים מקבלים פתאום נופך אחר. כך למשל קרה עם התרגיל האחרון של חטיבת הצנחנים, תרגיל צניחה חטיבתי שנערך בחולות צאלים בחודש דצמבר האחרון.
“התרגיל הזה הוא חלק ממוכנות שחטיבת הצנחנים צריכה שתהיה לה, בלי קשר לזירה ספציפית”, אומר מח”ט הצנחנים, אלוף משנה אמיר ברעם, שעות לפני הצניחה על המסלולים בבסיס נבטים. “הייתי מייחס את היכולת הזאת לסביבה המשתנה במזרח התיכון. אני מדמה את צה”ל לארגז כלים, ובמסגרת זו האיגוף האנכי, הצניחה, היא עוד כלי בארגז הכלים המגוון”.
בפעם האחרונה שחטיבת הצנחנים תרגלה מתווה כזה, היו אלה הימים של לפני אינתיפאדת אל אקצה. מאז תורגלו הצנחנים רק עד רמת הגדוד, מה גם שתשומת הלב המבצעית נעה בין הלחימה בטרור הפלסטיני עד 2006 , ללחימה בשטח אורבאני מאז ועד היום. בתרגיל עצמו הוצנחו בשעות הלילה המוקדמות למעלה מאלף לוחמים בסבב טיסה קצר מאד ממספר רב של מטוסים. הלוחמים שצנחו עם מקלעים כבדים ומרגמות קלות, הגיעו לנקודת כינוס שנקבעה ומשם יצאו, מיד עם אור ראשון לכבוש יעד אורבאני.
“קצב האירועים במזרח התיכון אינו מאפשר לנו כיום לבנות תכניות אופרטיביות ספציפיות לכל תרחיש או זירה”, ממשיך אל”מ ברעם. “היכולת הזאת היא יכולת גנרית, כלומר היא חייבת להיות מתורגלת כדי שצה”ל יוכל להשתמש בה לענות על מצבים משתנים. לכן, הכוונה בתרגיל הזה היא לא לזירה מסוימת, אלא לשיפור ושימור יכולת כללית, צבא שעיניו בראשו חייב להביט קדימה”.

מפקד חטיבת הצנחנים אמיר ברעם במטוס לפני הצניחה

הצניחה בחולות צאלים

בישראל זכורה היטב הצניחה ההיסטורית במעבר המתלה בסיני, במהלך מבצע קדש. אגב, קרב שהרבה מאד מומחים רואים בו קרב שנוי במחלוקת. חטיבת הצנחנים איבדה בקרב הזה מול כוחות מצרים 38 לוחמים, אבל הצליחה לכבוש את המעבר ולהסב למצרים אבידות רבות. מאז לא הצניח צה”ל מעולם כוחות בעומק שטח האויב, לא מעט בשל המורכבות של הפעולה והתפתחות מערך מסוקי הסער. מאז הצניחה במתלה, כל פעולות העומק של צה”ל התבססו על מסוקים, כולל הפעולה הנרחבת שביצעו לוחמי סיירת מטכ”ל ושלדג בבקעה בלבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה.
לצורך האימון המורכב הזה עבר כל לוחם בצנחנים רענון לחימת קומנדו. האימון הזה כלל התארגנות מהירה אחרי ההגעה לקרקע, ניווט ללא מפות בתא שטח מצומצם, ונוהלי חבירה. אחד הנעלמים בתרגול היה אחוז שחיקת הכוח עוד בשלב ההצנחה. בסופו של דבר, באימון עצמו נפצעו עשרות בודדות של לוחמים בצניחה, נתון שלא הצריך שינוי בתכנון המבצעי של התרגיל, אם כי אפשר לכוחות לתרגל טיפול בפצועים ופינויים בשלב מאוחר יותר מעומק שטח האויב.
“הידע והיכולת לבצע הצנחה מסיבית קיימת בחיל האוויר כבר הרבה מאד שנים”, אומר סגן אלוף ט’ מפקד “הציפור הצהובה”, טייסת ההרקולס שהשתתפה בתרגיל. “מבחינת חיל האוויר מדובר ביכולת שמתורגלת כל השנה. בתרגיל הזה השוני הוא היקף הכוחות, נתון שמאפשר לנו כחיל האוויר לתרגל הצנחה ממספר רב של מטוסים, מה שמצריך תיאום מקסימאלי. טעות קטנה שלנו בניווט וסטייה מהתכנון, יכולה להיות מכריעה בהיבט הלחימה הקרקעית”.
בפרספקטיבה רחבה, ניתן לראות כי צה”ל עובר בשנים האחרונות שינוי תפיסה בכל הקשור לפעילות בעומק שטח האויב. לצורך כך הוקמה לאחרונה מפקדת העומק בראשות האלוף שי אביטל, לשעבר מפקד סיירת מטכ”ל. את ניצני התפיסה הזו של פיקוד עומק ניתן היה לראות במפקדת מבצעי העומק שהוקמה אד הוק בתקופת מלחמת לבנון השנייה. מי שעמד אז בראשה היה האלוף טל רוסו, יחד עם תת אלוף (לימים אלוף) ניצן אלון. שניהם אגב בוגרי סיירת מטכ”ל. המפקדה הזו הייתה מי שתכננה את הפעולות בעומק שטח חיזבאללה, והיא הפעילה את כל היחידות המיוחדות של צה”ל: סיירת מטכ”ל, יחידת שלדג והקומנדו הימי.
“אין ספק שהצנחת כוח גדול בעומק שטח האויב הוא אירוע מורכב מאד מבחינה מבצעית, שחייב להיות מתואם עם תכנית הלחימה הכללית, אומר אל”מ ברעם. “הרעיון המבצעי הוא להפתיע את האויב במקום ושעה שהוא לא מוכן ובכך ליצור בעזרת כוח גדול מאד מהלך מכריע. זה בדיוק ההבדל בין פעולה כירורגית של יחידה מיוחדת ללחימה כוללת. להבדיל מפעולה של יחידה מיוחדת, אני ממשיך להילחם. השלב השני שאחרי הצניחה והלחימה הראשונית, הוא חבירה לכוחות המתמרנים, לצורך הצטיידות מחדש והמשך לחימה, כאשר בחלק הזה יש לך כבר את העורף הלוגיסטי הקרקעי”.
תכנון התרגיל הזה החל בחודשי הקיץ של 2011 באגף המבצעים של המטכ”ל. לצורך כך נעזרו בצה”ל בידע שצברו הכוחות האמריקנים באפגניסטן. במהלך הימים הראשונים של הלחימה בשנת 2001, הוצנחו לוחמי הכוחות המיוחדים סמוך לקנדהאר. הכוח אמנם לא נתקל בהתנגדות גדולה מצד הטליבאן, אבל בהחלט הפתיע במקום ובזמן הפעולה. את לקחי הצניחה הזו למדו בצה”ל לקראת התרגיל הנוכחי, המיוחד בכל הקשור לפתיחת נתיב הטיסה וההתבססות הראשונית על הקרקע, עוד לפני הצנחת הכוחות.
“אין ספק שזו יכולת שבמהלך השנים נשחקה בחטיבת הצנחנים, אומר אל”מ ברעם. “השחיקה היא תולדה של מציאות ביטחונית משתנה, שבה לוחמי הצנחנים הופנו ואומנו למשימות אחרות. היום בלחימה הא-סימטרית והמציאות הלא יציבה במזרח התיכון, לכן מבחינתי בשנה הבאה אני מתכוון לחזור על האימון הזה. אנחנו מבינים שכל צבא מערבי חייב לשמר ולשפר את היכולת הזאת, אחרת הוא עלול להיתפס לא מוכן במצבים מסוימים”.

מאת: אמיר בר שלום

מאבק איתנים מתנהל בימים אלה מאחורי הקלעים בין איטליה לדרום קוריאה. בשקט בשקט עולים לרגל ללשכתם  של מפקד חיל האוויר ושר הבטחון הרבה מאד שליחים משתי המדינות. הסיבה, חיל האוויר הישראלי אמור להחליט בקרוב על מטוס האימון הבא שיכשיר את טייסי הק

רב שחו ויחליף את האפ -16 A (הנץ המזדקן), ואת הסקייהוק (“עיט”). כל אחת מהתעשייות מציגה מטוס מתקדם מאד, שמשלב את היכולות של מטוס קרב במטוס אימון. הקוריאנים מתשלובת  KAI – KOREA AEROSPACE INDUSTRY,  מציגים את ה- T-50,  מטוס  אימון מתקדם שפותח יחד עם לוקהיד מרטין האמריקנית שצבר כבר למעלה מ- 32,000  אלפים שעות טיסה בחיל האוויר של קוריאה. למתבונן מהצד
ה- T50  מזכיר מאד במראה החיצוני שלו את האפ 16.  האיטלקים לעומתם מציגים את מטוס ה- M-346, (ה- M-346  מבוסס על מטוס ה”יאק 130”) ,  של חברת  “ALENIA AERMACCI“ .
מטוס שנולד משיתוף פעולה עם חברת  “YAKOVLEV” הרוסית כבר לפני שני עשורים. מאז נפרדו שתי החברות, “ALENIA AERMACCI צירפה ב- 2008 שותף אסטרטגי בדמות  “BOEING“ האמריקנית וכיום משתפת החברה האיטלקית פעולה גם עם תעשיות המטוסים של צ’ילה ויוון.
משרד הבטחון וחיל האוויר כאמור עדיין לא החליטו איזה מטוס לרכוש,  כאשר ההחלטה אמורה ליפול כבר בחודשים הקרובים. שתי המדינות: אטליה ודרום קוריאה לא מהססות להפעיל לחצים פוליטיים, אם כי אלה לא בהכרח גלויים. כך למשל עלה עניין רכש המטוסים בביקור האחרון של ראש הממשלה נתניהו באיטליה, באמצע חודש יוני האחרון. ברלוסקוני (בעצמו תעשיין אטלקי) מנסה בכל הכוח לדחוף את המטוס האטלקי. מהצד השני חורשת את הארץ באופן

תדיר משלחת אנשי השיווק הקוראנית שעוזרת כמובן בתשתית הרחבה של לוקהיד מרטין בישראל.
לצורך הרכישה חברו “התעשייה האווירית”  ו”אלביט” , והקימו את חברת “תור”, החברה שאמורה לרכוש במשותף את המטוסים ולהפעיל אותם אחר כך בחיל האוויר בצורת חכירה. המודל הזה נבנה בהתאם לפרוייקט הנוכחי של אלביט  עם חיל האוויר בהפעלת מטוסי האימון “עפרוני” בשלב ראשוני קרב בקורס טיס.
בחודש מאי האחרון ערכה המשלחת מפגש עם הכתבים הצבאיים בישראל. ראש הפרוייקט הישראלי מטעם, סאנג צ’ואי סיפר כי ההתרשמות של חיל האוויר מהמטוס הקוריאני הייתה חיובית מאד. חיזוק לדברים האלה שמענו מפי אורן עשת, טייס קרב בחיל האוויר, שטס על ה T 50. כיום משמש עשת (לשעבר טייס ביחידת ניסויי הטיסה של חיל האוויר) יועץ מיוחד לחברת KAI.
“אין ספק שמדובר במטוס שמזכיר במעטפת הביצועים שלו את מטוסי הקרב של חיל האוויר”, מספר עשת. “מהבחינה הזו, כמדריך לשעבר וכטייס קרב, אני יכול לומר חד משמעית כי יש לכך חשיבות בלימוד יסודות טיסת הקרב. מעבר לכך צריך להביט קדימה. חיל האוויר הולך להכניס לשירות בעוד כמה שנים את מטוס הקרב המתקדם בעולם, האפ 35. כדי להכשיר טייסים ליכולות שלו, במיוחד אלה אווירודינמיות,  חייבים מטוסי אימון מתקדמים”.
ה- T-50,  נחשב מטוס בעל יכולת תמרון גבוהה מאד, ויכולת נשיאת נשק מתקדם. שני תאי הטייס, של המדריך ושל החניך, מצויידים בצגים דיגיטלים צבעוניים רב תכליתיים, ובתצוגה עילית רחבת זווית. כל לחצני ומתגי התפעול מרוכזים על המצערת ומוט ההיגוי. תצורה זו מאפשרת  לטייס שליטה מלאה על ביצועי הטיסה ומערכות הנשק ללא שינוי תנוחה. מעבר לביצועי הטיסה שלו כמטוס אימון בשלב הקא”מ (קורס אימון מתקדם שאליו מגיעים כל בוגרי מגמת הקרב בקורס הטיס, ושם למעשה רוכשים את מיומנות הקרב לפני שיבוצם בטייסות המבצעיות) הקוראנים מצביעים על יכולתיו של המטוס לשמש מטוס תקיפה קל.
הדגם TA 50, הוא דגם הנושא חימוש למשימות אוויר – אוויר ואוויר – קרקע. המטוס מצוייד בתותח 20 מ”מ ויכול לשאת מגוון רחב של פצצות וטילים. הקוראנים גם מציגים דגם משופר של המטוס, FA -50,  דגם שמצוייד במערכות מכ”מ בקרת אש של חברת “אלתא”, ובמערכת לוחמה אלקטרונית של חברת “אלישרא”. הדגם הזה יכול לשאת חימוש של כמעט 5 טון, כמו טילי אוויר – אוויר, אוויר – קרקע, וכוורות רקטות על שבע נקודות תלייה מתחת לכנפיים.  אין ספק שמבחינת חיל האוויר יש כאן נתון משמעותי שנלקח בחשבון.
“המטוס הזה הוא בבחינת המשך טבעי לאבולציית המטוסים של חיל האוויר הישראלי“, אומר סאנג צ’ואי, ראש הפרוייקט הישראלי. “ הרי מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הישראלי הוא האפ 16 . ה- T -50, נותן לחיל האוויר את הפתרון האופטימלי בכך שהוא מכיל קשת יכולות שמתאימות לכל המטוסים ,מהאפ 16 ועד האפ 35”.
צריך לומר שלעומת הקוריאנים האטלקים מסתפקים בלחץ מאחורי הקלעים. בסלון האווירי האחרון אמנם הטיסה החברה כתבים ישראלים במטוס, אבל מעבר לכך נראה שהאיטלקים בטוחים (הייתי מוסיף אולי יותר מדי), במוצר שלהם.

פרוייקט ה- M 346  קיבל  רוח גבית גדולה עם הודעת סינגפור בחודש מאי 2010 על רכישת  המטוס כמטוס האימון הבא של חיל האוויר שלה. מבחינת תעשיית המטוסים העולמי ההחלטה הייתה מפתיעה שכן בדרך כלל עוקב חיל האוויר של סינגפור אחרי החלטות חיל האוויר הישראלי בכל הקשור להצטיידות במטוסים. מי שעוד רכשה את ה- M 346, מעבר לחיל האוויר האטלקי, היא איחוד האמירוית שמייעדת 24 מטוסים מתוך 48 שהזמינה לטייסות קרב קלות. היתרון של ה- M 346  לעומת ה- T -50  הקוריאני הוא בעלות שעת טיסה. האיטלקים טוענים  כי עלות שעת הטיסה זולה בעשרות אחוזים מה T-50. האם זה יהיה השיקול העיקרי לרכישה? באופן חד משמעי, לא!
מרכיב חשוב בעסקה הזו יהיה רכש הגומלין שתעשה החברה הזוכה בתעשייה הבטחונית הישראלית. אם נשווה את פוטנציאל השוק של דרום קוריאה לזה של אטליה, אין ספק שהבחירה תיפול על המטוס הקוריאני. דרום קוריאה כבר משלבת מערכות ישראליות בדגם התקיפה של ה T-50, ומעבר לכך גם הביעה התעניינות גדולה במערכות להגנה מפני טילים שמפתחת ישראל: “כיפת ברזל“, “שרביט קסמים” ו “חץ”.
גורם בכיר במערכת הבטחון שנשאל לאחרונה על ההתלבטות הזו אמר חד משמעית:
“נעשה מה שטוב לחיל האוויר ולתעשייה הישראלית”. עם המשפט הזה השורה התחתונה ניראת די ברורה.

מאת: אמיר בר-שלום

יחסי הסחר בין הודו לישראל יודעים ימים של עדנה.  בעשור האחרון קפץ היצוא הישראלי להודו ביותר משש מאות אחוזים.  מ- 454 מיליון דולר בשנת 2001 ליותר מ- 2.8 מיליארד דולר בשנת 2010. עיקרו של היצוא הישראלי להודו מתבסס על מוצרים וידע ביטחוניים. העסקה הגדולה ביותר בסקטור הזה שייכת לתעשייה האווירית שחתמה על עסקת אספקת מטוסי הרתעה לחיל האוויר ההודי. עיסקה בהיקף של יותר ממיליארד וחצי דולר. אבל לצד עסקאות הענק האלה, דורשת הודו רכש גומלין ישראלי , מה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הצרכים של ספקית המוצר. במיוחד כאשר מדברים על מוצרים מתקדמים.
במהלך כנס “ניו טק לפיתוח יכולות צבאיות“ שנערך בחודש מאי האחרון, עסק פורום מנהלי הרכש שהתכנס באחד מאולמות הדיונים בשאלת, “מחויבות רכש הגומלין בהודו – מעמסה או הזדמנות”. מי שהנחה את הדיון היה דורון רותם, עד לאחרונה מנהל הרכש והלוגיסטיקה בתעשייה האווירית. לפני תפקידו האחרון בחברה ניהל דורון רותם את אחד ממפעלי האלקטרוניקה של יצרנית המטוסים הישראלית. כיום הוא יועץ עצמאי בענייני רכש לחברות גדולות, וחבר ארגון מנהלי הרכש בישראל.
“רכש הגומלין הוא תהליך חשוב מאד בעסקה שנופל בדרך כלל על כתפינו, מנהלי הרכש”, אמר רותם. “זו משימה לא פשוטה, שכן המחויבות בעסקאות האלה היא בדרך של מיליוני דולרים. אני מחזיק בדעה כי מדובר כאן בהזדמנות, שכן רכש כזה פותח בפנינו הזדמנויות לשווקים חדשים. ברור שזו לא משימה קלה, אבל בכניסה נכונה לשוק כמו השוק ההודי, יש פוטנציאל עצום“.
בנקודה זו מתערב אבי גולדברג,  מנהל בקרת הרכש תע”ש.  “הניסיון שלנו בהודו מלמד אותנו כי קיימים הבדלי תרבויות משמעותיים. אחרי הכנות ותיאום ציפיות בין הצדדים יצאנו לדרך, ואני אומר בצורה חד משמעית, יש עם מי לדבר. גילינו בהודו פתיחות רבה ללמוד, במיוחד בכל הקשור ל-  ”LOW TEC”. אני בהחלט יכול להבין את הרתיעה הישראלית מהעברת ייצור  “HIGH TEC“, להודו. מניסיוננו ההתמקדות ברכש הגומלין יכולה להיות בתחום המתכות והחומרים הכימיים “.
אלי בן נון, מנהל רכש, “רפאל”: “הודו היא לקוח מאד חשוב של רפאל, אבל עם סעיף רכש גומלין מאד גדול ומחייב. יש קשיים, מנטאליים ומקצועיים. אני יכול להצביע על עיבוד שבבי למשל, בעניין הזה היו חבלי לידה קשים מול התעשייה המקומית. גם בנושא הסמכת ספקי חומרי גלם, יש לנו פעילות רבה בהודו. אנו מתמקדים בשוק הזה כדי להחליף ספקים אירופאים ואמריקאים”.
ניכר היה בדיון כי לא מעט מנהלי רכש כבר נתקלו בבעיה הזו של רכש הגומלין. נושא שבדרך כלל לא נידון בהרחבה בפורומים פתוחים שכאלה, בעיקר מפאת סודיות מקצועית ועסקית. חיים בן שמעון, מנהל שרשרת האספקה ב- “רוקר”, העלה שאלה בדבר איתור ספקים בהודו. חנוך קפצן מנהל  “אקטואל קומפוננט”, המתמחה ברכש, שיווק רכיבים וניהול פרויקטים בארץ ובחו”ל, סיפר כי שגרירות הודו מפעילה במסגרת הנספחות המסחרית שלה, רפרנט מסחר דובר עברית, שיכול לסייע באיתור קשרים עסקיים שכאלה. אסתר קטן, מנהלת רכש “אסטרונאוטיקס” הוסיפה כי אנשי מכירות רבים מהתעשייה ההודית מגיעים לישראל, ובהחלט ניתן להשתמש בהם ליצירת קשרים עם ספקים הודים.
עניין מהותי נוסף שהעלה איתן קופלר, מנהל רכש ב- “רוקר”, היה נושא ההסמכות. האם יש חברות ישראליות  שהסמיכו  מפעלים בהודו?  ובמידה ויש כאלה, האם ניתן להסתמך על ההסמכות הללו כדי לקצר תהליכים?
דורון רותם: “הנקודה החשובה הזו עלתה גם בפורומים האחרים שכן ברורה כאן התועלת העסקית. אני מציע ששיתוף פעולה שכזה, ברמת הסמכות מפעלים בחו”ל, יטופל על ידי גורם על שיאגד את הידע. ארגון על כזה צריך להיות לאומי, ברמת מדינה.  מצד שני צריך לזכור את התחרות לכן חייבים למצוא את דרך הביניים, לשמור על יתרון עסקי מחד, ומאידך לשתף בידע. בכל מקרה צריך איזון”.

אחת הבעיות שאיתן מתמודדת התעשייה הביטחונית בעניין רכש הגומלין הוא “איבוד יכולות”.  מוקי השמשוני מ”רפאל” טען כי העברת קווי יצור למדינה שלישית, “מייבשת“ את קו הייצור המקומי עד כדי סכנת סגירה. זהו איום משמעותי על התעשייה המקומית, ויצירת תלות שבעתיד יכולה להיות בעייתית. ובמילים אחרות, המתח הקיים בין אינטרס עסקי צר, לראייה רב מערכתית, הטיפול צריך להיות ברמה הלאומית, למשל: משרד התעשייה והמסחר ו/או משרד הביטחון. לא הייתי שולל גם מעורבות של התאחדות התעשיינים ומכון היצוא”.
אסתר קטן, מנהלת רכש “אסטרונאוטיקס”: “אני רוצה להעלות נקודה שלא רבים מודעים לה, גלגול רכש גומלין. אני מייצרת בהודו ויכולה להיות לעזר לחברות רבות. העברת זכויות רכש גומלין הוא נושא שלהערכתי לא מנוצל מספיק“
יעקב שמשוני, “רפאל”: “זה יכול להיות בעייתי. אני חושב שבמוצרים מורכבים ומתוחכמים אי אפשר לעשות זאת, אולי במוצרי הגלם, או ב-  “LOW TEC”. מה גם שיש הגדרות שונות לרכש גומלין, כך שלא תמיד ניתן לגלגל זאת בין חברות”.
יעקב בגה, “תעש” – “חייב להיות כאן גוף מנחה ברמה הלאומית. מישהו מעלה על דעתו מה נעשה במצב של אמברגו? המדינה חייבת ליצור את האיזון הזה כדי לשמר יכולות”.

מאת: אמיר בר שלום

לא בכדי היה אולם ההרצאות, בכנס ניו-טק לפיתוח יכולות צבאיות, מלא מפה לפה במהלך הרצאתו של אל”מ במי”ל פיני יונגמן, ראש תכנית  “שרביט קסמים” בחברת “רפאל”. הופעותיו של יונגמן, נדירות מאד, בעיקר  בשל רגישות הפרוייקט המשותף לישראל ולממשלת ארצות הברית. למעשה זו הפעם הראשונה ששתי הממשלות חושפות באופן שכזה את קצב  התקדמות הפרוייקט.
יונגמן הפתיע כשפתח דווקא בשורה התחתונה: “ערכנו כבר מספר רב של ניסויים, כולל של המיירט עצמו, והם מתקדמים מהר מן המתוכנן. בעוד תקופת מה, שאני לא יכול לדבר עליה, ייערך ניסוי כולל של המערכת, ואני מקווה שהיא תהיה מבצעית בתוך זמן לא רב”.
“שרביט קסמים”, הינה שלב מרכזי  בתכנית ההגנה מפני טילים של ישראל, שזכתה לכנוי “פרוייקט חומה”. “שרביט קסמים” אמורה לתת את  המענה לאיום רקטות וטילים לטווח בינוני. למעשה מדובר בשכבה העקרית של תכנית ההגנה. “כיפת ברזל” , שנכנסה לאחרונה לשימוש מבצעי בעוטף עזה ובאר שבע, אמורה לתת מענה לרקטות מטווח קצר בטווח של עד 40 קילומטרים. “שרביט קסמים” תהיה המענה לרקטות לטווח בינוני שבין 40 ל-400 קילומטרים. מעבר לטווח הזה אמורה לתת את המענה ההגנתי מערכת, “טילי החץ”, שאמורה ליירט טילים בליסטיים בגובה רב, ובעוד מספר שנים תתווסף למערכת הזו שכבה נוספת גבוהה יותר, ה “חץ 3”. מערכת שאמורה ליירט טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה.
”מערכת “שרביט קסמים” תוכל להתמודד גם מול איומים עתידיים. כאלה שנמצאים כעת על שולחן השרטוטים או נחשבים לאיומים פוטנציאליים”, אמר יונגמן במהלך הכנס. “יותר מכך, המיירט יוכל במהלך הטיסה לעבר המטרה לשנות את המטרה ולפנות לעבר איום אחר, בעקבות השמדת המטרה הראשונה. המטרה, בסופו של דבר, היא שנוכל לתת מענה לכל סוגי הרקטות והטילים לטווח קצר ובינוני. כל זה על פי תכנית מוגדרת מראש שמבצעת מערכת ניהול היירוטים. המערכת הזו תוכל לשתף פעולה וליצור תמונת קרב משותפת עם המערכות המקבילות, “כיפת ברזל” ו”חץ”.  בין שאר יכולות המערכת, השילוביות שתיווצר עם מערכות עקיבה אחרות (למשל מכ”מ לווינים שיונגמן נמנע מלהזכיר בשל רגישות שיתוף הפעולה עם האמריקאים), תאפשר ל”שרביט קסמים” יכולת להתמודד עם טילי שיוט מסוגים שונים שטסים בגובה נמוך, מתחת לתמונת המכ”מ.
האופטימיות הזו של יונגמן הפתיעה רבים מהיושבים באולם. למעשה יונגמן אישר את ההערכות כי רפאל תתבסס על הניסיון המבצעי המוצלח של “כיפת ברזל” כדי להאיץ את פיתוח “שרביט קסמים”. כיום מפותח הפרוייקט  בישראל ובארצות הברית. השותפה אמריקנית של הפרוייקט היא חברת, “Raytheon” שמפתחת חלק מרכיבי הטיל עצמו.
יחד עם “רפאל”  כקבלן ראשי , מפתחות  את המערכת גם חברות “אלתא, ו“אלביט” כקבלניות משנה. “אלתא”, מפתחת את מערכת המכ”מ המתקדמת ו”אלביט”, רכיבים בגוף הטיל עצמו. הטיל המיירט מבוסס על משפחת טילי ה”פיתון” של “רפאל”,  טיל אוויר -אוויר שהוסב והושבח טכנולוגית לפגיעה בטילים ורקטות. אגב, ההערכה באשר למחיר של מיירט בודד ב “שרביט קסמים”, נעה סביב מאה אלף דולרים. יונגמן לא הרחיב באשר לניסויים שנעשו אבל רמז כי ניסויי יירוט מרכזי של כלל המערכת, אל מול טיל מטרה מתקדם, צפוי כבר בקרוב, אחרי סיום שלב ניסויי הטיסה.
במהלך ההרצאה בכנס הציג יונגמן את גוף הטיל, ופירוט החלקים שלו. “ראש הטיל בנוי בצורה קמורה, לא סימטרית כדי לאפשר לשלב בו מספר מקסימלי של חיישנים. היכולת הזו מאפשרת לנו לעקוב אחרי טיל המטרה זמן רב יותר, ואז ליירט אותו בצורה מדוייקת”.
אלא שלא הכל היה זוהר במהלך הפיתוח של “שרביט קסמים”. למעשה כל תכנית ההגנה מפני טילים שיזמה מפא”ת, זכתה לביקורות נוקבות עוד בשלב התכנון הראשוני. בניתוח היתרונות והחסרונות של פרוייקט “שרביט קסמים” ו“כיפת ברזל”, בשנת 2007 כתב יפתח שפיר, חוקר בכיר במכון למחקרי בטחון שליד אוניברסיטת תל אביב:
“ראשית, רקטות קסאם וגראד קטנות קשה לגלותן, וזמן המעוף שלהן קצר – לא יותר מ-20 שניות. בפרק זמן זה, יקשה על המערכת לזהות את המטרות, לנתח את נתוניהן ולשגר טיל שגם יצליח ליירטן.
שנית, יירוט רקטות קסאם וגראד אינו כלכלי. עלות מיירט הינה, כאמור, 40,000$ לפחות, בעוד שעלות ייצורו של קסאם היא שבריר קטן מסכום זה. גם רקטות מסוג “גראד” אינן יקרות. כך יוכלו הפלסטינים או חזבאללה, לגרור את ישראל למעגל הוצאות גדל והולך המתחייב מייצור של עוד ועוד מיירטים יקרים כמענה לרקטות הפשוטות והזולות שבידיהם.
שלישית, יש גבול ליכולותיה של כל מערכת הגנה. במקרה של ירי רקטות, יהיה קל מאוד ליריב להרוות את מערכת ההגנה, על ידי שיגור בו זמני של מספר גדול של רקטות. כך, גם אם מערכת ההגנה תהיה יעילה ותיירט מספר רב של רקטות, עדיין יוכלו חלקן לחדור ולפגוע במטרותיהן. חשוב לזכור, שמשגרי רקטות מרובי קנים נועדו מלכתחילה לירות מטחים מרוכזים ובהם מספר רב של רקטות”.

יש להדגיש כי זו אינה דעתו של שפיר, אלא רק סקירת עמדת המקטרגים, הוא עצמו תמך בפרוייקט.
הצלחתה המבצעית של “כיפת ברזל” בחודש מרס האחרון, שחררה אנחת רווחה אצל רבים במערכת הבטחון שנכנסו לפרוייקט השאפתני הזה. הירוט המסיבי שביצעה “כיפת ברזל” אל מול רקטות הגראד והקאסם,  הוכיח כי המערכת יכולה לא רק לזהות  את הרקטות בטווח כל כך קצר, אלא גם להחליט אם ליירטן או לא, וכל זאת בחישוב מהיר תוך כדי מעוף הרקטה. במקרה של “שרביט קסמים”, טווח המעקב והיירוט גדל באופן משמעותי,  בשל מעוף ארוך יותר של הרקטה.  נתון שמאפשר למערכת אפשרויות יירוט רבות.
במערכת הבטחון, בפנטגון ובקרב היצרנית “רפאל” , נזהרים מאד מלנקוב בתאריך ספציפי להשלמת המערכת. אבל… הרצאה נדירה כפי שנשא יונגמן שכללה הצגת קצב הפיתוח וההישגים עד כה,  מצביעים ללא ספק על אופטימיות (לא זהירה).
כך שלא מן הנמנע שכבר בשנה הבאה, תוכל ישראל להציג הישג משמעותי נוסף בתכנית ההגנה הייחודית שלה ,  מפני טילים.