ניו-טק פורטל ההיי-טק הישראלי

Posts Tagged ‘המימד האסטרטגי’

הכרעה בעומק

הכרעה בעומק

הכרעה בעומקמאת: אמיר בר שלום.

בימים אלה כשאירן תופסת עשרות אינטשים בעיתונות העו’למית והישראלית, גם דיווחים שגרתיים מקבלים פתאום נופך אחר. כך למשל קרה עם התרגיל האחרון של חטיבת הצנחנים, תרגיל צניחה חטיבתי שנערך בחולות צאלים בחודש דצמבר האחרון.
“התרגיל הזה הוא חלק ממוכנות שחטיבת הצנחנים צריכה שתהיה לה, בלי קשר לזירה ספציפית”, אומר מח”ט הצנחנים, אלוף משנה אמיר ברעם, שעות לפני הצניחה על המסלולים בבסיס נבטים. “הייתי מייחס את היכולת הזאת לסביבה המשתנה במזרח התיכון. אני מדמה את צה”ל לארגז כלים, ובמסגרת זו האיגוף האנכי, הצניחה, היא עוד כלי בארגז הכלים המגוון”.
בפעם האחרונה שחטיבת הצנחנים תרגלה מתווה כזה, היו אלה הימים של לפני אינתיפאדת אל אקצה. מאז תורגלו הצנחנים רק עד רמת הגדוד, מה גם שתשומת הלב המבצעית נעה בין הלחימה בטרור הפלסטיני עד 2006 , ללחימה בשטח אורבאני מאז ועד היום. בתרגיל עצמו הוצנחו בשעות הלילה המוקדמות למעלה מאלף לוחמים בסבב טיסה קצר מאד ממספר רב של מטוסים. הלוחמים שצנחו עם מקלעים כבדים ומרגמות קלות, הגיעו לנקודת כינוס שנקבעה ומשם יצאו, מיד עם אור ראשון לכבוש יעד אורבאני.
“קצב האירועים במזרח התיכון אינו מאפשר לנו כיום לבנות תכניות אופרטיביות ספציפיות לכל תרחיש או זירה”, ממשיך אל”מ ברעם. “היכולת הזאת היא יכולת גנרית, כלומר היא חייבת להיות מתורגלת כדי שצה”ל יוכל להשתמש בה לענות על מצבים משתנים. לכן, הכוונה בתרגיל הזה היא לא לזירה מסוימת, אלא לשיפור ושימור יכולת כללית, צבא שעיניו בראשו חייב להביט קדימה”.

מפקד חטיבת הצנחנים אמיר ברעם במטוס לפני הצניחה

הצניחה בחולות צאלים

בישראל זכורה היטב הצניחה ההיסטורית במעבר המתלה בסיני, במהלך מבצע קדש. אגב, קרב שהרבה מאד מומחים רואים בו קרב שנוי במחלוקת. חטיבת הצנחנים איבדה בקרב הזה מול כוחות מצרים 38 לוחמים, אבל הצליחה לכבוש את המעבר ולהסב למצרים אבידות רבות. מאז לא הצניח צה”ל מעולם כוחות בעומק שטח האויב, לא מעט בשל המורכבות של הפעולה והתפתחות מערך מסוקי הסער. מאז הצניחה במתלה, כל פעולות העומק של צה”ל התבססו על מסוקים, כולל הפעולה הנרחבת שביצעו לוחמי סיירת מטכ”ל ושלדג בבקעה בלבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה.
לצורך האימון המורכב הזה עבר כל לוחם בצנחנים רענון לחימת קומנדו. האימון הזה כלל התארגנות מהירה אחרי ההגעה לקרקע, ניווט ללא מפות בתא שטח מצומצם, ונוהלי חבירה. אחד הנעלמים בתרגול היה אחוז שחיקת הכוח עוד בשלב ההצנחה. בסופו של דבר, באימון עצמו נפצעו עשרות בודדות של לוחמים בצניחה, נתון שלא הצריך שינוי בתכנון המבצעי של התרגיל, אם כי אפשר לכוחות לתרגל טיפול בפצועים ופינויים בשלב מאוחר יותר מעומק שטח האויב.
“הידע והיכולת לבצע הצנחה מסיבית קיימת בחיל האוויר כבר הרבה מאד שנים”, אומר סגן אלוף ט’ מפקד “הציפור הצהובה”, טייסת ההרקולס שהשתתפה בתרגיל. “מבחינת חיל האוויר מדובר ביכולת שמתורגלת כל השנה. בתרגיל הזה השוני הוא היקף הכוחות, נתון שמאפשר לנו כחיל האוויר לתרגל הצנחה ממספר רב של מטוסים, מה שמצריך תיאום מקסימאלי. טעות קטנה שלנו בניווט וסטייה מהתכנון, יכולה להיות מכריעה בהיבט הלחימה הקרקעית”.
בפרספקטיבה רחבה, ניתן לראות כי צה”ל עובר בשנים האחרונות שינוי תפיסה בכל הקשור לפעילות בעומק שטח האויב. לצורך כך הוקמה לאחרונה מפקדת העומק בראשות האלוף שי אביטל, לשעבר מפקד סיירת מטכ”ל. את ניצני התפיסה הזו של פיקוד עומק ניתן היה לראות במפקדת מבצעי העומק שהוקמה אד הוק בתקופת מלחמת לבנון השנייה. מי שעמד אז בראשה היה האלוף טל רוסו, יחד עם תת אלוף (לימים אלוף) ניצן אלון. שניהם אגב בוגרי סיירת מטכ”ל. המפקדה הזו הייתה מי שתכננה את הפעולות בעומק שטח חיזבאללה, והיא הפעילה את כל היחידות המיוחדות של צה”ל: סיירת מטכ”ל, יחידת שלדג והקומנדו הימי.
“אין ספק שהצנחת כוח גדול בעומק שטח האויב הוא אירוע מורכב מאד מבחינה מבצעית, שחייב להיות מתואם עם תכנית הלחימה הכללית, אומר אל”מ ברעם. “הרעיון המבצעי הוא להפתיע את האויב במקום ושעה שהוא לא מוכן ובכך ליצור בעזרת כוח גדול מאד מהלך מכריע. זה בדיוק ההבדל בין פעולה כירורגית של יחידה מיוחדת ללחימה כוללת. להבדיל מפעולה של יחידה מיוחדת, אני ממשיך להילחם. השלב השני שאחרי הצניחה והלחימה הראשונית, הוא חבירה לכוחות המתמרנים, לצורך הצטיידות מחדש והמשך לחימה, כאשר בחלק הזה יש לך כבר את העורף הלוגיסטי הקרקעי”.
תכנון התרגיל הזה החל בחודשי הקיץ של 2011 באגף המבצעים של המטכ”ל. לצורך כך נעזרו בצה”ל בידע שצברו הכוחות האמריקנים באפגניסטן. במהלך הימים הראשונים של הלחימה בשנת 2001, הוצנחו לוחמי הכוחות המיוחדים סמוך לקנדהאר. הכוח אמנם לא נתקל בהתנגדות גדולה מצד הטליבאן, אבל בהחלט הפתיע במקום ובזמן הפעולה. את לקחי הצניחה הזו למדו בצה”ל לקראת התרגיל הנוכחי, המיוחד בכל הקשור לפתיחת נתיב הטיסה וההתבססות הראשונית על הקרקע, עוד לפני הצנחת הכוחות.
“אין ספק שזו יכולת שבמהלך השנים נשחקה בחטיבת הצנחנים, אומר אל”מ ברעם. “השחיקה היא תולדה של מציאות ביטחונית משתנה, שבה לוחמי הצנחנים הופנו ואומנו למשימות אחרות. היום בלחימה הא-סימטרית והמציאות הלא יציבה במזרח התיכון, לכן מבחינתי בשנה הבאה אני מתכוון לחזור על האימון הזה. אנחנו מבינים שכל צבא מערבי חייב לשמר ולשפר את היכולת הזאת, אחרת הוא עלול להיתפס לא מוכן במצבים מסוימים”.

השימוש בתקן h.264 איננו אולי הרעיון הטוב ביותר עבור הזנת נתוני וידיאו קריטיים-למשימה בזמן-אמת במל”טים

H.264

H.264

מאת: Brian Ames, M&A.  על המל”טים (מטוסים ללא טייס) להיות מסוגלים לקלוט ולשדר נתוני וידאו שוטפים. ככלל אין מידע חזותי חיוני בצומת, דבר המהווה פשרה במעבר למל”טים. כלומר מידע הוידיאו המשודר חייב להיות אמין באותה המידה כמו מגע חזותי ישיר. נדון עתה בוידיאו האנלוגי, המשדר תמונות באיכות טלוויזיונית מהמל”ט לקרקע. המשימה הושלמה – נכון? כן, אם המטרה היא לשגר מספר קטן של מל”טים. הבעיה כרוכה בספקטרום הדרוש כדי לשגר ולקלוט אותות אנלוגיים תקניים של טלוויזיה בצבעים. אותות הטלוויזיה של ה- National Television System Committee , שהם תקניים במרבית האמריקה הצפונית ובכל העולם, דורשים 6 מגה-הרץ. אם יימצאו יותר מידי מל”טים באוויר באותו הזמן פשוט לא יהיה מספיק רוחב-פס עבור כולם.

אפילו מל”טים בודדים חשים במחסור זה ברוחב-פס כאשר המשתמשים מבקשים שימוש במצלמות כפולות, קצבי מסגרת גבוהים, או רזולוציה גבוהה. אלה מקנים יתרונות ענקיים על הקרקע, אך גורמים לפשרה – הצורך ביתר רוחב-פס. הפיתרון הוא בדחיסה.

תקנים דוגמת ה-MJPEG ו-JPEG2000 זכו לפופולריות בשעה שהם שיגרו מידע במנות קטנטנות. נראה שאין גבול לסינרגיה זו. שניהם נראו כמצייתים לגרסה כלשהי של חוק Moore. אולם, הבעיה הייתה שדחיסה ואיכות הוידיאו היו מנוגדות. הדחיסה שאפה לגבול מעשי, ואילו הוידיאו עמד בפתח של תקופה של צמיחה עצומה. בערך לפני שנתיים, המצלמות והדחיסה הגיעו לנקודת עימות העשויה להוות כל ההבדל בשידור הוידיאו באוויר בזמן-אמת.

נקודת העימות הייתה המעבר מדחיסה מרחבית לדחיסה בזמן. הדחיסה המרחבית דוחסת עד כדי מספר פקודות כל מידע החוזר בתוך מסגרת יחידה. כלומר, אם קו אחד בתוך מסגרת הוא לבן, במקום לשגר מידע על כל פיקסל, דחיסה מרחבית רק תנחה את המערכת לכתוב את אותו ערך הפיקסל n פעמים.

התקן h.264, המקדם את הדחיסה המרחבית, נוצר כדי לשגר וידיאו דרך האינטרנט. דבר זה מתבטא במסגרות I, P ו-B. מסגרת I נוטלת צילום רגעי של כל התמונה – כמו מצלמה, ודוחסת אותו מרחבית. הבשורה החדשה הייתה מסגרת ה-P הנראית כמו מסגרת ה-I, והאומרת “אני רואה שהקו הבא ממסגרת ראשונה הוא עדיין כולו לבן – כך שרק שלח את הפקודה לחזור על אותו פיקסל, קו או קבוצה מהתמונה האחרונה”.

מסגרת ה-B הצעידה את המצב צעד אחד קדימה והתמקדה בסדר מסגרות לא סדיר. בעזרת שמירת מסגרות רבות בחוצץ והשוואה קדימה ואחורה, המערכת מסוגלת להשיג יחסי דחיסה מרשימים. כאשר הדבר דרש יותר לוגיקה וכוח מחשוב, התקדמויות בטכנולוגיה אפשרו זאת בכמיסות (latency) מזערית.

החלק הטוב ביותר היה היכולת לקבוע איכות לעומת יחסי דחיסה. ההסבר הפשוט לכך, אם כי התופעה מורכבת, הוא שרמת הדחיסה מבוססת על ריכוז של מסגרות I, P ו-B. דבר זה כונה קבוצת תמונות (Group of Pictures – GOP) האומרת למערכת באיזו תדירות לקלוט תמונה מלאה (מסגרת I) ובאיזה אורך לבנות את שרשרת התמונות הדחוסות כמבוססת על תמונה מלאה ראשונית זו. ככל שהשרשרת ארוכה יותר, הדחיסה גדולה יותר. הנטייה הטבעית של מתכנני המערכת הייתה לומר “עד כמה נמוך יכולה דחיסה זו לרדת ועדיין לשמור על הוידיאו שלי תקף?” התוצאות במעבדה היו מדהימות.

ועדיין, הסתמכות זו על מסגרות קדימה ואחורה היא בדיוק הסיבה מדוע h.264 אינה פועלת היטב עבור יישומים צבאיים ואוויריים קריטיים למשימה בזמן אמת. יש לתכנן את המל”טים כדי לפעול בכל זירה ובכל עת אם עליהם לגרום למהפכה בדרך בה צבא ארה”ב נלחמת באיומים. האתגר במקרה זה הוא בעיה נסתרת – פרופיל קצב שגיאת הביט (BER –bit error rate) הבלתי נראה והתלוי במצב.

שגיאות הביט מהוות בעיה עצומה עבור תכניות דחיסה בזמן. שגיאת ביט יחידה עלולה לבלבל את אלגוריתם הקידוד ולנעול חלקים שלמים מזרם הוידיאו עבור כל קבוצת התמונות, שיכולה להיות בת 16 מסגרות או יותר.

גרוע מזה, שגיאת ביט כל 0.5 שנייה (שניתן לחשב כטובה בחוגים מסוימים) עשויה ליצור מערכת הרואה וידיאו לעתים רחוקות ביותר. בפשטות רבה, עיין בתרחיש הבא: וידיאו לוכד מסגרת I במוצא ה-GOP ממש. המסגרת הבאה לאחר מכן נתקלת בשגיאת ביט. דבר זה גורם למה שמוכר כ-”שגיאה בקסקדה”. שגיאת הביט יכולה להימצא בקסקדה לכל מסגרת P ו-B הבאה לאחר מכן. השגיאה מתוקנת רק כאשר המסגרת I הבאה משוגרת. מסגרת ה-I החדשה “מנקה את הרעף”. כמה זמן לוקח לאפס את זרם הוידיאו וכיצד המערכת עומדת בפני שגיאה בקסקדה הם האתגר.

מפעילי מל”טים אשר מנחיתים רכבים, עוקבים אחר עצמים בעלי עניין או בוחרים מטרות אינם יכולים לעמוד בפני בעיות אלה. עבור מפעילי מל”טים אלה, היה עדיף שידור וידיאו אנלוגי בו התמונה מתערפלת כאשר התנאים הם רועשים – או כאשר התמונה נעלמת בשעה שהמל”ט מגיע לגבולות הקליטה שלו.

מפעיל המל”ט יעדיף כמו כן מסנן מרחבי בלבד, כפי שמצוי לרוב בשטח. במקרים אלה, זוהי רק שגיאת ביט ולא “שגיאת ביט בקסקדה”. מסגרת יחידה תשא קו פגום או סט פיקסלים פגומים עבור מסגרת אחת. שגיאה זו מבוקרת למשך זמן ושטח מסוימים.

הבעיה הופכת ל: האם אנחנו יכולים לתקן בעיות אלו ולגרום ל-h.264 לפעול כמו וידיאו אנלוגי תוך השגת רוחב-הפס הנמוך כדי לאפשר לכוחות צבא ארה”ב לשגר גלים על-גבי גלים של מל”טים?

חשבו על גלים ועל גלים של טלפונים סלולריים. דבר זה אכן עובד שם. טלפונים סלולריים רגילים פרוסים בצורה מסיבית וחייבים לספק שירות איכותי בכל מיני סביבות בעלות הפסדים. איך הם יכולים לתפקד בצורה יעילה? מלבד שתי הנקודות הברורות שלקול אנושי רוחב-פס נמוך (לעומת הוידיאו) ושהטלפונים הניידים יכולים להיכשל ללא תוצאות חמורות, ישנם שיעורים בסיסיים שיש ללמוד.

השיעור הראשון הוא שטלפונים סלולריים מפעילים אלגוריתמי תיקון שגיאה קדימה (forward error correction – FEC) כדי לטפל בשגיאות ביט. צורה מקובלת היא אלגוריתם Viterbi (לעתים קשור באלגוריתמי Reed Solomon FEC) דורשת לשגר נתונים יתירים כדי לאתר ולתקן שגיאות ביט. יתירות זו מכוונת לרוב כדי לאפשר למקלט לגלות ולתקן מספר מוגבל של שגיאות ביט מבלי לשלוח מחדש את הנתונים. מימוש זה של רוחב-הפס המיטבי המעשי הוא זה שגורם לטלפונים סלולריים לתפקד.

התשובה השנייה היא שבטלפונים סלולריים, האחריות לגבי ה-FEC והקידוד מטופלת ביחידה אחת. דבר זה מאפשר לטלפון לגלות את ה-BER ולנקוט במספר כלשהו של אמצעי תיקון.

אתגרים עבור הציוד הצבאי וה-h.264

במערכות צבאיות, רכיבי מערכת עצמאיים מטפלים ב-FEC ובקידוד. מקודד הוידיאו פועל בד”כ בצורה עיוורת. איכות קישור הרדיו – היכן שניתן לגלות את שגיאות הביט – איננו תחת בקרה או הזנת מידע למקודד. ללא שקיפות לתוך ה-BER, המקודד איננו יכול ליהנות מהמידע בזמן אמת  כדי לכוון את רוחב-הפס להבטחת האיכות.

לתקן ה-h.264 יש אופציות FEC מובנות, אם כי הן אינן בד”כ מופעלות – במיוחד לא במקודדים מסחריים. עם קידוד מתקדם, היה אפשר לנטר את ה-BER ולכוון את כמות רוחב-הפס.

בעוד דבר זה אפשרי עבור סביבות הניתנות לחיזוי כללי, מל”ט המוכן להפעלה בכל מקום ובכל זמן עשוי לגלות שיש לו BER מסוים בשדה התעופה, אחר מעל שדה הקרב, אחר כאשר הוא חוצה הר ומאבד את קו הראייה, ואחר כאשר הוא חולף ליד מטוס אחר. האופי הבלתי-חזוי של ה-BER הופך את ה-h.264  למסוכן כאשר הוא מכוון לדחיסה מרבית. קביעת רוחב-פס מיטבית מעשית עבור מל”טים המבוסס על דפוסי שימוש אמיתיים עשויה לפתור בעיה זו.

על-פי דגם הטלפון הסלולרי, עלינו לפתח פרופיל רוחב-פס מיטבי מעשי. כדי לבצע זאת, יש לאסוף נתונים רבים וללמוד אותם אודות פרופילי BER מעשיים בשדה. דבר זה יסייע להגדיר את יחס הדחיסה התיאורטית המרבית עבור h.264 בתוך תנאי ה-BER, ולאפשר למערכת לספק דחיסות גבוהות יותר בעלות האיכות הדרושה.

שנית, עלינו להבין כיצד לדון ב-BER שאנחנו מבקרים – במיוחד במאבק עבור רוחב-פס. מל”ט המכוון לרוחב-פס מזערי בסביבה צפופה, בה זרם הנתונים צריך להילחם על מרחב, נמצא בחיסרון טכני ענקי. אין מנגנון אשר יבטיח איכות השירות עבור זרמי וידאו הנכנסים.

עד שמתכנני המערכות יטפלו בשתי סוגיות אלו, ל-h.264 יהיו סוגיות אמינות ושימושיות. בינתיים, עליך לזכור שבמעבדה כל אחד יכול לטעון לשיפורים ענקיים ביחסי הדחיסה. אל תאמין להם.

Brian Ames הוא מנהל חשבונות אסטרטגי ב-Digital Design Corp. מ-Arlington Heights, Ill.

הכתבה באדיבות אתר:

http://www.militaryaerospace.com/index.html

סוריה – סיבות לדאגה

אמיר בר-שלום סוריה

אמיר בר-שלום סוריהמאת: אמיר בר שלום. מתחת לרדאר התקשורתי , ודי רחוק מעיני העולם שנשואות לזוועות שמבצע בשאר אסאד בעמו, מתפתח לו איום משמעותי כלפי ישראל מצד הצבא הסורי, או ליתר דיוק מאמצעי הלחימה שהוא מחזיק. חדי העין בוודאי שמו לב לכמה הצהרות שיצאו ממערכת הביטחון של ישראל בעניין ארסנל הנשק הסורי, והסיכוי שיזלוג לידי חיזבאללה.
רוסיה, שבחודשים האחרונים עושה כל שביכולתה לעצור את הסנקציות על סוריה, סיפקה לשלטונו של אסאד בשנה האחרונה מספר מערכות נשק שמדאיגות מאד את מערכת הביטחון הישראלית. כך למשל לא היססו הסורים להקרין במהלך חודש דצמבר את תמונות שיגור טיל “יאחונט”, טיל יבשה-ים מתקדם שהועבר לצבא הסורי במהלך 2011. באותו תרגיל שידרה הטלוויזיה הסורית גם תמונות שיגור של טילי קרקע-קרקע מדויקים. הכול כרמז למה שיכול לקרות, אם וכאשר מישהו יעיז לתקוף את השלטון בדמשק. אבל כאמור מבחינת ישראל הסכנה האמיתית היא לא הימצאות הנשק הזה בידיים סוריות, אלא דווקא הזליגה שלו לידי חיזבאללה.
“העברה של נשק מתקדם לחיזבאללה בהחלט באה בחשבון”, אומר טל ענבר, ראש המרכז לחקר החלל במכון פישר ומומחה טילים. “בניגוד לתפיסה של רבים את חיזבאללה, כאילו הוא מיליציה מקומית שיודעת להפעיל רק נשק פשוט, אנחנו רואים התקדמות משמעותית ביכולות שלו, עד כדי יכולת סמי צבאית. די להביט על אירוע הירי לעבר ספינת חיל הים “חנית” במהלך מלחמת לבנון השנייה, כדי להבין כי הפעלת הטיל הזה C802, הצריכה אימון מוקדם והפעלה מקבילה של מכ”מ ומערכות ירי. לכך יש להוסיף את הפרסומים על כך שאנשי חיזבאללה התאמנו בבסיסי טילים של צבא סוריה בלבנון, כדי להבין את גודל האיום שיכול לייצר הארגון השיעי, אם וכאשר יגיעו לידיו אמצעי לחימה מתקדמים“.
במהלך התרגיל האחרון חשפה סוריה את טיל ה-SS21 הרוסי, טיל קרקע-קרקע לטווח של עד 150 קילומטרים בעל יכולת דיוק גבוהה. הימצאותו של הטיל הייתה ידועה לגורמי בטחון בעולם, אבל לעובדה שסוריה החליטה לחשוף אותו יש כמה פרשוניות.

משגר טילי נ.מ SA 17 צילום מתוך הטלוויזיה הסורית

“זה לא סוד שסוריה מחזיקה כבר כמה שנים רקטות וטילים המכסים את כל שטחה של מדינת ישראל“, אומר טל ענבר ממכון פישר. “לסוריה יש כיום בארסנל רקטות וטילים מסוכנים הרבה יותר. כך למשל ה-M600 גרסה סורית לפתאח 110 של אירן. זה טיל מדוייק מאד, ישנם פירסומים על רדיוס פגיעה של מאה מטר, בעל ראש נפץ של מאות קילוגרמים. טיל כזה יכוון ללא ספק למטרות תשתית, כמו למשל תחנות כוח או שדות תעופה. זה איום אמיתי, משום שבשונה מהסקאד, הטיל יכול להיות משוגר מרכב קטן יחסית ולהיעלם. כאשר זה קורה בסוריה זה קל יותר משום שזו מדינה. ישראל יכולה לגבות מחיר בהתאם. כאשר זה קורה בלבנון, הסיפור שונה לחלוטין שכן זה ארגון טרור שפועל מתוך אוכלוסייה”.
הדילמה הזו היא אחת המרכזיות במדיניותה של ישראל כלפי לבנון וחיזבאללה. בחודש אפריל 2010 פרסמו כלי תקשורת זרים כי סוריה העבירה לידי חיזבאללה בלבנון, מספר טילי סקאד. שר הביטחון אהוד ברק ששהה באותם ימים בוושינגטון לא הכחיש את הדברים בשיחותיו בפנטגון. עובדה היא שישראל לא הגיבה צבאית, אלא הסתפקה בהצהרות ובמסרים דיפלומטים.
“הסקאד, בין אם מסוריה או מלבנון לא אמור להדאיג”, טוען ענבר. ”צריך לזכור שצבאית יש לכך מענה, סוללות טילי החץ שאמורים להתמודד עם האיום הזה. אכן היו דיווחים על כך שטילי סקאד עברו לחיזבאללה, אבל אני עדיין לא רואה את חיזבאללה משתמש בהם, משום שהתגמול לכך יהיה מוחלט מבחינת ישראל. מעבר לכך יש את המישור המודיעיני. ישראל הוכיחה במלחמת לבנון השניה כי תמונת המודיעין שלה בכל הקשור לנשק ארוך הטווח של חיזבאללה הייתה מצויינת. אני רוצה להניח שהיא נשארה כזו”.
למערך הטילים והרקטות קרקע-קרקע של סוריה יש להוסיף נדבך נוסף. טילי הנ.מ ומערכות המכ”מ שרוסיה סיפקה לדמשק. לא אחת כשישראל הצהירה כי הימצאות נשק שובר שוויון יחצה את הגבול היא תגיב, הכוונה הייתה למערכות האלה. בינתיים הן בידיים סוריות, כשהאצבע על ההדק נשלטת. ככל שאחיזת המשטר בצבא תתרופף, כך הסכנה גדלה לשיקול דעת מוטעה כלפי מטוסי חיל האוויר מעל לבנון. בין אם זה בירי מסוריה ובין אם זה בהעברת המערכות ללבנון.
הקשר נוסף לדאגה הישראלית הוא ארסנל הנשק הלא קונבנציונאלי שבידי סוריה. כיום מחזיק הצבא הסורי במאגרים גדולים מאד של גז סארין וגז VX. שניהם מותאמים למערך הטילים והרקטות הסוריות, מה שיוצר מבחינת השלטון העלווי, מאזן הרתעה מול ישראל. המחיר של שימוש בנשק כזה ברור לכולם… אם כי זה נכון רק במקרה של סוריה, לא במקרה של חיזבאללה שיכול להפעיל נשק כזה ולהסתתר מאחורי ארגון טרור אלמוני, כפי שקורה לא אחת בירי מעזה לעבר ישראל.
“אני חושב שהסכנה האמיתית היא מכיוון ארגוני הטרור ולא משימוש שעושה מדינה בנשק לא קונבנציונאלי”, אומר טל ענבר. “לשים יד על חבית גז עצבים ולהפוך אותה לפיגוע טרור, זו אופציה שהופכת להיות קלה מאד לנוכח האנדרלמוסיה בסוריה. הכמויות הן אדירות ומכאן גם הסכנה”.
המצב הנוכחי בסוריה מזכיר מאד את התפרקותה של ברית המועצות, והתפתחותו של השוק השחור בחומרים רדיואקטיביים. במהלך 2010 הטילה ארצות הברית סנקציות חריפות על סוריה בעקבות חשיפה של מתקן ייצור חדש ליצור גז עצבים. מאז, נוספו לעולם בכלל ולישראל בפרט עוד עשרות סיבות לדאגה בסוריה, שלמרבה ההפתעה, עדיין נהנית מתמיכתן העיוורת של רוסיה וסין.

יסעור או עיט סלעים

יסעור עיט סלעים

יסעור עיט סלעיםמאת: אמיר בר שלום.  החודש מלאו חמש עשרה שנים לאחד מאסונות התעופה הקשים שידעו חיל האוויר וצה”ל. אסון המסוקים, שבו התרסקו שני מסוקי יסעור מעל שאר ישוב באצבע הגליל, בדרכם להנחתת כוחות בלבנון. האסון הזה שזעזע את חיל האוויר, הביא להקמת גוף חדש בחיל, להק מסוקים, כדי להטמיע את הידע ואמצעי הבטיחות במערך המסוקים. מאז מכהנים תחת מפקד חיל האוויר מעין שני קציני חיל ראשיים: ראש להק אוויר האחראי על מטוסי הכנף הקבועה – הלהק כולל את כל מערך מטוסי הקרב, התובלה והכטב”מ. לצידו נמצא ראש להק מסוקים האחראי על מערך מסוקי הסער והתקיפה. תחת אחריותו של ראש  להק מסוקים נמצאת גם האחריות על התפיסה המבצעית של המערכים, ובכלל זאת הצטיידות עתידית לנוכח משימות חיל האוויר. כבר כמעט שני עשורים עוסקים בחיל האוויר בשאלה שאין עליה  בינתיים תשובה: איזה מסוק יחליף את מסוקי היסעור שנמצאים בשירות מבצעי כבר יותר מארבע עשורים?

יסעור-2000, בטאון חיל האוויר

הצוות הישראלי בוחן את מטוס ה-V-22, בטאון חיל האוויר

“למעשה אין היום בעולם מסוק שיכול להשתוות ליכולת ומעטפת הביצועים שמסוק היסעור מביא לחיל האוויר”, אומר ש’ בכיר לשעבר במערך מסוקי הסער של חיל האוויר שביקש להישאר בעילום שם. “זו בדיוק הסיבה שהמסוק הזה לאורך שנים עובר סדרות של שדרוגים, משום שפשוט אין לו תחליף”.

V22 בבסיס הנחתים ליד בוסטון

בימים אלה נמצא מערך היסעור בעיצומה של תכנית שדרוג כוללת תחת השם “יסעור 2025”. המספר 25 מסמל את אורך חייו הצפוי של המסוק, עד לאמצע העשור השלישי של האלף השלישי. כלומר חיל האויר מכין את מערך מסוקי היסעור לשירות של עוד יותר מעשור, זאת כמובן בהנחה שאולי עד אז יימצא למסוק הזה תחליף.

“השדרוג הנוכחי של היסעור 2025, מציב אותו בשורה הראשונה של מסוקי הסער”, אומר הבכיר. “חיל האוויר יחד עם היצרנית “סיקורסקי”, משלבים שלושה אלמנטים חשובים בשדרוג: יכולת הנדסית גבוהה, הגדלת מימד בטיחות הטיסה במסוק והתאמה מבצעית שלו לצרכי חיל האוויר וצה”ל. למעשה זה מסוק חדש לגמרי, שהתצורה הישראלית שלו שונה לחלוטין ממקביליו בחילות אוויר אחרים”.

הפרוייקט הזה של שדרוג המסוק נעשה ביחידת האחזקה האווירית של חיל האוויר, הוא כולל מערכות הגנה עצמית, לוחמה אלקטרונית, תקשורת לרשת ובטיחות טיסה. בין השאר הוחלפו למסוק ממסרי המנועים ולהבי הרוטור. “בוא נאמר כך “, אומר הבכיר, “אני מעריך שאם חיל האוויר ירצה, יהיה אפשר להשתמש במסוק הזה גם הרבה מעבר ל-2025”.

אלא שחיל האוויר במקביל לשדרוג מערך היסעור ממשיך לחפש פתרונות נוספים. כך למשל בוחן החיל כבר יותר מעשור את ה-V22 אוספרי, המסוק/מטוס של חברת בל-בואינג שנמצא בשירות מבצעי בצבא האמריקני כבר כמעט עשור. בחודש יולי האחרון חזרה משלחת של חיל האוויר מסדרת טיסות מבחן על המסוק בבסיס המארינס בצפון קרוליינה.   “המטרה שלנו הייתה לבדוק את התאמת המטוס לצרכי החיל, גם מבחינה מבצעית וגם מבחינת משמעויות התפעול”, סיפר סא”ל נמרוד, ממחלקת אמל”ח בחיל-האוויר בראיון לבטאון החיל בקיץ האחרון. “ניסינו לבחון את המטוס במתארים מוגבלים, בטיסות לילה, באזורים גבוהים ובראות לקויה. אין ספק שהוא פורץ דרך, בתחומים רבים. המטוס טס במהירות כפולה מזו של מסוק ממוצע, והטיסה בו נוחה ובטוחה”.

הצבא האמריקני מפעיל כיום את ה-V22 במבצעי העומק שלו באפגניסטאן ופקיסטאן. השילוב המיוחד של יכולת טיסה מהירה של מטוס ונחיתה אנכית, מאפשרת החדרה והוצאה מהירה של כוחות מיוחדים מעומק שטח אוייב. כך למשל בחיסולו של בין לאדן באבוטאבד בפקיסטאן.

“הוא היה משנה את חוקי המשחק ויוצר שינוי מהותי. היינו נכנסים לתחומים שלא חשבנו להגיע אליהם. מצד שני, ישנם גם מספר תחומים אשר לא היו משתנים כלל”, ממשיך  סא”ל נמרוד. המטוס אומנם איננו חמקן, אך נחשב בקרב מביני עניין כמטוס “שריד”. ברגע שטסים מהר ובגובה רב, ניתן להתחמק מן האיומים הרגילים. אם המטוס ייפגע,  במקרה הגרוע ביותר הוא  יכול להמשיך לתפקד כרגיל ,הודות למערכות הגיבוי הרבות שלו”.

בשנה שעברה יצא לי לטוס ב-V22 מעל בוסטון, בפריסה מיוחדת שנערכה שם על ידי המארינס האמריקנים. ללא ספק מדובר בכלי טיס מעניין מאד, המשלב למעשה יכולת טיסה של הרקולס עם יכולת נחיתה של יסעור.

“ה-V22 הוא ללא ספק פורץ דרך“, אומר ש’ הבכיר לשעבר בחיל האוויר שבעצמו בחן את המסוק במהלך שירותו הצבאי. “המסוק-מטוס הזה מותח מאד את יכולותיו של חיל האוויר ועונה על הרבה משימות שכיום נדרש צה”ל לתת להם מענה. זה כלי טיס שיכול להשתלב במערך מסוקי הסער של חיל האוויר בנוסף למסוקי מערך הסער האחרים הינשוף והיסעור”.

אבל אי אפשר להתעלם גם מההיסטוריה הבטיחותית של ה-V22, שלוותה בלא מעט בעיות בטיחות ומספר התרסקויות בניסויים ובפעילות מבצעית. בעולם אף צבא עדיין לא הצטייד במסוק/מטוס הזה, אם כי צריך לומר שארצות הברית לא מזדרזת להציע אותו לצבאות אחרים.

“אני מייחס את התאונות שהיו ללמידת יכולות המסוק”, אומר הבכיר לשעבר. “ צריך לזכור שמדובר בכלי טיס חדשני שמשלב את שתי תצורות הטיסה, כנף קבועה ורוטור. המיומנות שנדרשת כאן מהטייסים היא שונה מאד מהמקובל היום וקשה מאד. כיום, אחרי שה-V22 צבר כבר אלפי שעות טיסה מבצעיות, אנחנו רואים ירידה חדה בתאונות, מה שבהחלט מסביר את ענין מיומנות הטיסה שהוא מצריך מהטייס. להערכתי מדובר כבר במסוק בשל מבחינה טכנולוגית ומבצעית”.

“אחזקת המטוס דומה מאוד לאחזקת היסעור ולא אמורה להוות בעיה. אפילו הכשרת הטכנאים תהיה דומה”, סיפר סא”ל נמרוד לבטאון חיל האוויר. “כמו בטייסות המבצעיות בצבא ארה”ב נכון שמטיסי המטוס יהיו ברובם טייסי מסוקים בשילוב טייסים ממערכי התובלה. משימותיו יכילו עבודה רבה בקרבת הקרקע ועם כוחות הקרקע. אשר איתם מורגלים לעבוד בראש ובראשונה טייסי המסוקים”.

בישראל עדיין לא הוחלט על רכישת המסוק, מה גם שזה נראה כרגע רחוק לנוכח שדרוג היסעור והקיצוץ בתקציב הבטחון. כרגע תקציב הרכש של חיל האוויר משועבד לרכישת האפ 35 החמקן, אבל לא מן הנמנע ששינוי מהיר בפני המזרח התיכון יביא את ישראל וארצות הברית  לשנות את ההחלטה בטווח זמן קצר.

איראן הפצצה וכל השאר…

אמיר בר-שלום איראן

אמיר בר-שלום איראןמאת: אמיר בר שלום. סדרת הפיגועים האחרונה במטרות ישראליות בניו דלהי ובנגקוק תפסה את ישראל לא מוכנה מודיעינית. זה נכון שהמוסד עוקב זמן רב אחרי הפעילות האיראנית בחו”ל, כל שכן אחרי סדרת חיסולי מדעני הגרעין באיראן, מתוך הנחה כי האיראניים יפנו אצבע מאשימה לישראל ויבקשו לנקום. אבל משהו חמק מתחת לרדאר הישראלי, וכנראה לא בכדי. עד כה, מאז חיסולו של עימאד מורנייה בפברואר 2008 בדמשק, היה זה חיזבאללה שניסה לנקום. הוא  נעזר בתשתיות האיראניות למטרות האלה, כך לדוגמא פעמיים בבאקו בירת אזרבייג’אן, כך כנראה באיסטנבול בניסיון לחסל את הקונסול הישראלי בעיר, וכך גם בבנגקוק בחודש שעבר. כל הניסיונות האלה סוכלו, כאשר מידע ממוקד ניתן על יד גורם אלמוני לשירותי הביטחון במדינה הספציפית.

לא כך בסדרת האירועים האחרונה , בניו דלהי ובנגקוק. לא בכדי הפנתה ישראל אצבע מאשימה לאיראן, מיד אחרי הפיצוץ במכוניתה של טלי קורן יהושוע. אופי הפיגוע, סוג חומר הנפץ והתכנון שהוא מצריך, מתאפשרים רק דרך מעקב רציף וההתבססות  על תשתית מקומית. זה לא קיים בחיזבאללה, תשתיות כאלה קיימות כיום בכל שגרירות איראנית בעולם. בעניין הזה צריך להזכיר כי סדרת הפיגועים במטרות יהודיות וישראליות בארגנטינה בתחילת שנות ה-90, יצאו כולן משגרירות איראן באמריקה הלטינית. על פי הידוע, חלק מחומר הנפץ הגיע בדואר דיפלומטי איראני זו גם הסיבה שהאירוע חמק משירותי הביטחון הישראלים. לעקוב אחרי ארגון טרור זו משימה אחת, לעקוב אחרי מדינת טרור זו כבר משימה מורכבת הרבה יותר, לכן ממש אי אפשר לבוא בטענות למישהו בארגוני הביטחון הישראלים. לא בכדי נבחרו תאילנד והודו כמטרות של איראן. ראשית בשתי המדינות הללו יש ריכוז גדול של ישראלים, וכן שגרירויות איראניות. מעבר לכך בשתי המדינות קיים ריכוז מוסלמי גדול, שהוא בהחלט כר פעולה נוח לפעילות טרור בשם האסלאם. בהודו המצב נוח יותר בשל גודלה ובעיקר סמיכותה לפקיסטאן, שכבר “הוכיחה” את יכולתה לתרום למאמץ הטרור, בסדרת הפיגועים במומבאי. על הקשר בין איראן לפקיסטאן ניתן לכתוב אלפי מילים, אבל די לציין שפקיסטאן הייתה מי שסיפקה לאיראן את הידע הראשוני לפרויקט הגרעין, דרך הד”ר עבד אל קאדר חאן, אבי הפצצה הפקיסטאנית שמכר את הידע שלו לכל המרבה במחיר. כך נולדה הפצצה האיראנית, כך התהדקו קשרי שתי המדינות, וכך מצאה עצמה איראן פועלת בנוחות יחסית בתת היבשת ההודית.

מנגנון פיגועי חו”ל של איראן אל קודס, עבר שדרוג בשנים האחרונות והוא מתבסס כאמור על שגרירויות איראן בעולם. הכוח הזה כפוף לגנרל עלי סולימני, מפקד מנגנון פיגועי החוץ במשמרות המהפכה. סולימני היה בקשר הדוק עם עימאד מורנייה, מקבילו בחיזבאללה. סולימני, שנולד בעיר קום, צמח בשורות משמרות המהפכה בתקופת שלטונו של האייתולה חומייני, שהקים את משמרות המהפכה מתוך חשש כי הצבא יפנה לו עורף בשלב מסוים. זו אחת הסיבות שיחידת “אל-קודס”, היחידה למשימות מיוחדות של איראן, כפופה גם במישרין למנהיג העליון של המדינה, עלי חמינאי. המטרה של ההכפפה הזאת היא פיקוח ישיר על פעולותיה, שכן לכל אחת מהן יכולה להיות משמעות אסטרטגית. על אופן הפעולה של מנגנון “אל-קודס” ניתן ללמוד מהציטוט הבא של יוסי מלמן, הפרשן הביטחוני של עיתון הארץ “לפי דויד דיוניסי, קצין לשעבר במודיעין של צבא ארצות הברית, נחלק אל-קודס לשמונה מחלקות, עם אחריות גיאוגרפית על מדינות המערב, עיראק, אפגניסטן, הודו ופקיסטאן, לבנון, ישראל והפלשתינאים, צפון אפריקה, טורקיה וחצי האי ערב. בגלל המידור הקפדני לא ידוע כמה מונה הכוח וההערכות נעות בין שלושת אלפים חיילים וקצינים לכעשרים אלף. אנשי הכוח מאומנים היטב למשימות חבלה, ארגון תאים חשאיים, פעולות מודיעין ויש להם גם מהנדסים מומחים ללוחמה אווירית ולטילים. לאנשי הכוח מיוחסות משימות של סיוע לכורדים בעיראק שנאבקו בשלטונו של סדאם חוסיין, לברית הצפונית בהנהגת אחמד שאה מסעוד, לאפגניסטן שנלחמה בטאליבן (שהאייתוללות באיראן רואים בו אויב), וכן סיוע ללוחמים מוסלמים בבוסניה במלחמות הבלקן. בשנים האחרונות מתועלת מרבית פעילות לוחמי אל-קודס לעזרת צבא המהדי בעיראק, לחיזבאללה בלבנון, לחמאס ולג’יהאד האסלאמי” .

ובחזרה לפיגוע בניו דלהי. ברור שמשהו בהודו השתבש לפעילים האיראנים וכך גם בבנגקוק. כנראה שמישהו במיניסטריון ההגנה בטהרן החליט להוציא לפועל מהר מדי ובפזיזות לא אופיינית, את פיגועי המדף שהכינה איראן במשך שנים. יום הפקודה, מבחינת איראן קרב ובא ככל שהסנקציות מתהדקות והדיבורים על תקיפה אפשרית מתרבים. אין ספק שאיראן מנסה להשיג בכך שתי מטרות: נקמה על חיסולם של מדעני הגרעין האיראנים בטהרן וכן העברת מסר לעולם כי כך תיראה התגובה האיראנית כלפי המערב, אם וכאשר מישהו ינסה לפגוע בפרויקט הגרעיני. לדברים האלה יש להוסיף את ההצהרות האחרונות על העברת קווי העשרת אורניום למתקן “פורדו”, התת קרקעי סמוך לעיר קום. אותו מתקן שמכונה על יד גורמים ישראלים “מרחב חסינות”, כלומר כזה שיאפשר לאיראן להיות מוגנת ממתקפות מהאוויר. לישראל ולעולם יש בהחלט הרבה סיבות לדאגה בעקבות אירועי השבועות האחרונים, שכן הכישלון המבצעי של איראן ידרבן אותה להמשיך ולנסות ובאיראן בהחלט יודעים להסיק מסקנות כשצריך.

מי יגיע ראשון – מירוץ החמקנות

מאת: אמיר בר שלום

האחד עשר בינואר 2011 הוא  אבן דרך במאבק האיתנים בין שתי המעצמות של המאה ה- 21, ארצות הברית וסין. בבוקר אותו יום נפגש שר ההגנה האמריקני, רוברט גייטס עם נשיא סין, הו ג’ינטאו, לעוד פגישת “תחזוקה”, ליחסים המתוחים בין שתי המדינות. בעוד אלה יושבים במשרדים המפוארים בביג’ינג, פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של המדינה, כי מטוס החמקן  הסיני, J 20, ביצע באותו בוקר טיסת מבחן ראשונה בבסיס הניסויים של חיל האוויר הסיני בדרום המדינה.  ארצות הברית בלעה את הרוק והבליגה. חמישה ימים אחר כך אמר גייטס כי מארחו הסיני  טען בתוקף כי הופתע גם הוא מהפרסום וכי הטיסה נקבעה מבעוד מועד ללא קשר לביקור וללא רצון להביך את ארצות הברית.
הסיפור הזה מתחילת השנה מסמל אולי יותר מכל את המרוץ שמנהלות שתי המעצמות בהווה: ארצות הברית וסין, וזו לשעבר – רוסיה, על מטוס הקרב החמקן.

F 35  JOINT STRIKE FIGHTER – JSF

F-35. קרדיט: לוקהיד מרטין.

הפרויקט החשוף ביותר מבין השלושה, הוא ללא ספק האפ 35, שבונה  לוקהיד מרטין האמריקנית החל משנת 2003. המטוס הזה הוא למעשה פרויקט משותף של ארצות הברית, בריטניה; איטליה, הולנד, קנדה, טורקיה, אוסטרליה, דנמרק ונורבגיה. ישראל הצטרפה אליו בשנים האחרונות כשותפה זוטרה, אם כי הייתה מבין הראשונות שהודיעו כי תרכוש את המטוס. האפ 35 הוא למעשה מטוס הקרב המתקדם ביותר שמפותח היום. מעבר ליכולת החמקנות, המטוס הזה אמור להיות מצויד במערכות מכ”מ, טיסה, נשק ולוחמה אלקטרונית מהמתקדמות בעולם. כך למשל יכול כל מטוס כזה לשמש תחנת התראה קדמית , בכך שהוא משדר את תמונת המכ”מ שלו לכל כלי טיס ותחנת קרקע שיבחר. למטוס מתוכננות שלוש גרסאות ראשוניות:
F-35A  – בעל יכולת המראה ונחיתה רגילה, עבור חיל האוויר האמריקני וחיל האוויר הבריטי.
F-35B – בעל יכולת המראה ונחיתה אנכית, עבור חיל הנחתים האמריקני וחיל האוויר הבריטי.
F-35C – מותאם לפעולה מנושאות מטוסים, עבור חיל הים האמריקני.
F-35I – השם לגרסה שתותאם לישראל .
הפרויקט הזה נתקל בשנים האחרונות במספר בעיות פיתוח, מה שגרם לעיכוב בתאריכי האספקה. כרגע ההערכה היא כי המטוס יסופק לחיל האוויר הישראלי רק לקראת שנת 2016.
“האפ 35 הוא מהפיכה בעולם התעופה”, אומר תת אלוף במילואים אסף אגמון, ראש מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל. “לא מדובר בעוד מטוס, אלא במערכת שלמה שמורכבת באופן הרמוני ממש על פלטפורמה מעופפת. המערכת הזו כוללת מרכיבי נשק, מכ”מ מתקדם, יכולת לוחמת ל.א ובעיקר יכולת ניתוח ושיתופיות של נתונים. כל הסנסורים שמורכבים על המטוס מדברים ברשת. כולמר כל תחנת קרקע, מטוס מקביל, כלי טיס בלתי מאוייש ואפילו מערכות נשק קרקעיות, יכולות לקבל את הנתונים. לדוגמא, אם ניקח את צה”ל וחיל האוויר. האפ 35 יכול לבנות תמונת מכ”מ של שיגורי טילים בליסטיים, ולהעביר אותה באופן מדוייק למערכות ההגנה האווירית הפרוסות על הקרקע, בין אם זה ה”חץ”, “שרביט קסמים” או “כיפת ברזל”. כאשר מדברים על מהפיכה בשדה הקרב המודרני מתכוונים בדיוק ליכולת הזו”.
שאלה: והיכן נמצאים למשל הסינים בהשוואה לאפ 35, הרי גם סין הולכת לכיוון הזה?
“זה כמו ללמד תלמיד תיכון לבחינת הבגרות. אפשר ללמד אותו לבחינה עצמה, כיצד לעבור אותה, מה הטכניקה שלה. אלה הסינים, האמריקנים בהשוואה להם במשל הזה מלמדים מתמטיקה, ולא איך לעבור בחינה. זה נכון, הסינים הצליחו לבנות חמקן, הם עשו זאת בעזרת  REVERSE ENGENIRNG  כלומר בעזרת ניתוח וחיקוי יכולות מערביות, אבל שלא כמו האמריקנים,  החמקן הסיני הוא פלטפורמה בלבד, לא מערכת”.

J 20 JIAN התשובה הסינית למערב
באופן רשמי מפתחת סין את המטוס הזה משנות ה 90. תחילה דנו השלטונות בבייג’ין עם רוסיה לגבי תכנית פיתוח משותפת, אבל המגעים הללו לא נשאו פרי. מקורות ביון במערב טענו כי סין הבינה שלרוסיה אין כל כך מה לתרום לה בנושא החמקנות ולכן החליטה לצאת לפרויקט הזה לבד. בכלל, המערב ובעיקר ארצות הברית מנהלים למעשה מעקב צמוד אחרי החמקן הסיני כאשר הדעות חלוקות מהיכן השיגה סין את הידע. ראש ועדת שרותי הביטחון בבית הנבחרים האמריקני, הווארד מקון, טען כי המטוס הסיני הוא העתק מדויק של מטוס רוסי. המטוס הסיני, בשונה מהאפ 35, הוא בעל מנוע כפול. נתון שהעלה  בארצות הברית את החשד כי מדובר  בזליגה טכנולוגית.  איש חיל האוויר האמריקני, הגנרל תומאס מקלנרני, טען מיד אחרי טיסת הבכורה בינואר האחרון כי לדעתו מדובר בריגול תעשייתי שעשו הסינים במפעלי לוקהיד מרטין, יצרנית החמקן אפ 22, שגם הוא  בעל מנוע הכפול.
הסבר מעניין נוסף שרווח במערב היה קשור למלחמת הבלקן בסוף שנות ה- 90. מטוס חמקן מסוג אפ 117 הופל מעל סרביה, ולדברי מקורות בבלקן, שבריו הועברו לרוסיה, כדי ללמוד על המרכיבים שלו. טענה שנסתרה אגב על ידי טייס הניסוי הסיני של ה- J 20,  קסיו יונג לינג, שאמר כי האפ 117 הוא מטוס בעל טכנולוגיה מיושנת לעומת החמקן הסיני הנוכחי. הסבר נוסף שניתן במערב לפריצת הדרך הסינית היה פרשיית הריגול שהתגלתה בשנת 2005 בחברת נורתרופ גרומן שפיתחה את המפציץ החמקן, בי 2. נושיר גואדה, מהנדס אמריקני ממוצא הודי, הורשע במכירת חומר מסווג לממשלת סין. מומחים ברוסיה, שגם היא עוקבת אחרי הפרויקט טענו כי מדובר בידע מערבי או סובייטי שזלג, שכן לסין אין  עדיין את היכולת והידע לפתח חומרים מרוכבים כמו ברוסיה וארצות הברית.
עד היום ערך ה- J 20 שלוש טיסות מבחן, כאשר האחרונה בחודש מאי ארכה כמעט שעתיים. ההערכה בסין מדברת על כך שהמטוס יהיה מבצעי כבר בשנת 2017 . כלומר, קצת יותר משנה אחרי מקבילו האמריקני. מומחי תעופה שניתחו את התמונות המעטות ששחררה הממשלה הסינית, תמימי דעים כי הטכנולוגיה הסינית נמצאת בפער אדיר מזו של המערב ובמיוחד של ארצות הברית.  ה- J 20 הוא כאמור מטוס דו מנועי, חד מושבי, בעל יכולת נשיאה של עד 36 טון בהמראה בתצורה חמקנית (כלומר עם פצצות בתוך גוף המטוס ולא על הכנפיים). עדיין לא ברור איזה מנוע שולב במטוס. הסינים טוענים כי מדובר במנוע סיני , אולם במערב סבורים כי המטוס טס דווקא עם מנועי  Saturn 117S  מתוצרת רוסיה. הסיבה, במנועים הסינים התגלו בעיות רבות בשלב ניסויי הקרקע, ולכן הוחלט לעבור למנוע אמין יותר. חיזוק לכך מצאו מומחים בניתוח צינורות הפליטה של המנועים מתמונות טיסת הבכורה. “ללא ספק מדובר במבנה צינור שאינו חמקן”, כתב ביל סוויטמן, מומחה תעופה מהמגזין    Aviation Week. “סין ככל הנראה הזדרזה להטיס את אב הטיפוס, מבלי שסיימה לפתח את יכולת החמקנות”.
בנוסף לכך, אף מקור רשמי סיני לא מסר פרטים על יעוד המטוס:  אוויר – אוויר או אוויר קרקע. למרות שעל פי ניתוח מבנה הכנף, הגוף ומיכלי הדלק , נראה כי סין בונה מפציץ גדול, ארוך טווח . בדיוק מה שאמור להפחיד את ארצות הברית.

סוחוי T 50

בתחילת 2010 הצטרפה גם רוסיה רשמית למועדון החמקנות עם טיסת הבכורה של
ה- T 50 מתוצרת מפעלי סוחוי. במהלך שנות ה- 90 הכריזה רוסיה על תכנית:
(“Prospective Airborne: Complex of Frontline Aviation”) PAK FA
במסגרת התכנית תוכנן אב הטיפוס החמקן, T -50. המטוס הזה שפותח בשיתוף עם הודו הוצג לראשונה בשנת 2009, שש שנים אחרי שמהנדסי סוחוי קיבלו את האור הירוק להתחיל בפיתוח. גם רוסיה כמו סין לא מספקת יותר מדי פרטים על יכולות המטוס, אבל מפרסומים במערב עולה כי המטוס הוא בעל טווח פעולה של 5500 ק”מ, כושר נשיאה של 30 טון בהמראה, ומונע על ידי זוג מנועי S117 טורבופאן, בדיוק כמו מקבילו מסין. מקורות במשרד ההגנה של רוסיה אמרו כי כבר בשנת 2013, יתחיל חיל האוויר הרוסי לאמן טייסים בחמקן החדש, וההערכה האופטימית מדברת על הכרזה מבצעית שנתיים אחר כך. מנהל מפעלי סוחוי, מיכאיל פוגוסיאן, אמר כי על פי התכנית ייוצרו 1000 חמקנים ב- 40 השנים הקרובות כאשר רוסיה והודו ירכשו 200 מטוסים כל אחת, ו-600 האחרים ימכרו למדינות נוספות. במסגרת התכנית מתוכנן גם דגם דו מושבי של המטוס שאמור להימסר לחיל האוויר ההודי, וכן דגם ימי שאמור לשמש את צי נושאות המטוסים של רוסיה. מומחי תעופה רבים ממתינים להצגה הפומבית הראשונה שלו בסוף החודש במסגרת: MAKS Airshow, הסלון האווירי של רוסיה.
“אין ספק שרוסיה נמצאת במקום אחר מבחינת יכולות הבנייה שלה והידע בתעופה”, אומר תא”ל במי”ל אסף אגמון. “לרוסים יש ידע נרחב, אבל גם הם לא פיצחו עד הסוף את היכולות האמריקניות. החמקן הרוסי ממה שידוע עד כה, טוב יותר מהסיני, אבל עדיין לא מתקרב לקונספט האמריקני של מערכת נשק מעופפת. הרוסים, שלמעשה התחילו את הפרויקט, ניצבים במקום לא רע.  הם חברו להודו, מה שמקל מאד על עלות הפיתוח. הרוסים יצאו לפרויקט השאפתני הזה מכמה סיבות.: ראשית, רוסיה למרות מצבה הכלכלי הרעוע, עדיין רואה עצמה מעצמה, לכן לא יכלה להרשות לעצמה להישאר מאחור. שנית, רוסיה הבינה כי למרות הנהירה של העולם לכלי טיס בלתי מאוישים, עדיין העתיד שייך לחמקנים המאוישים. מבחינתה זו הייתה משימה הכרחית לשמר דריסת רגל בשוק התעופה העולמי. אני לא שולל כי נראה את ה- T 50 בעתיד בצבאות סוריה או אירן. רוסיה הוכיחה לא פעם כי בכל הקשור לתזרים מזומנים לקופתה המדולדלת, אין לה עכבות”.
שאלה: ומה זה אומר על ישראל? שחייבים להגדיל את סד”כ החמקנים של חיל האוויר?
“זה אומר קודם כל שחייבים את המטוס הזה כמה שיותר מהר בחיל האוויר. ישראל חייבת לשמר את יתרונה הטכנולוגי האיכותי באזור. ככל שהחמקנים יגיעו יותר מהר, כך יהיה קל לשמור על היתרון הזה. מי שראה מה עשו מטוסי האפ 15 והאפ 16 לאזור, מבין את המשמעות. מאז הגעתם כבר לא מדובר ביתרון יחסי של ישראל אלא ביתרון אבסולוטי”.
אגב, זו רוח הדברים שמשמיע  מפקד חיל האוויר בדיונים על האפ 35. טייסת אחת אמנם כבר “בדרך”, אבל עדיין יש הרבה מאד גבות שמורמות על המחיר והחלופות של החמקן. בימים אלה אגב, בונה צה”ל את תכנית החומש הבאה שלו “חלמיש”, אפ 35 הוא מרכיב מרכזי בה. ועל רקע הדברים האלה יש לשים לב לידיעה הבאה שיצאה השבוע מסיאול.
דרום קוריאה, מדינת חסות אמריקנית, הודיעה לפני שבועיים כי החמקן הרוסי יתחרה באפ 35 האמריקני, ובמטוס ה”טייפון”, האירופי, במכרז בשווי 7 מיליארד דולר. הודעה שמציבה איום משמעותי לפתחה של ארצות הברית לא רק מהבחינה הצבאית, אלא  גם מהבחינה הכלכלית. ועוד לא אמרנו דבר על טורקיה, שותפה מרכזית בפרויקט האפ 35. בשבועיים האחרונים התפטרה הצמרת הביטחונית של המדינה שכוללת את הרמטכ”ל ומפקדי זרועות הים, האוויר והיבשה. הסיבה, המתח וכרסום סמכויות הצבא על ידי הממשלה המוסלמית הקיצונית. מה שמעורר הרבה מאד סימני דאגה לא רק בישראל אלא בעולם המערבי ובמיוחד בנאט”ו. אף אחד לא רוצה לחשוב על משטר קיצוני עם החמקנים המתקדמים בעולם.

הישורת האחרונה

מאת: אמיר בר שלום

מאבק איתנים מתנהל בימים אלה מאחורי הקלעים בין איטליה לדרום קוריאה. בשקט בשקט עולים לרגל ללשכתם  של מפקד חיל האוויר ושר הבטחון הרבה מאד שליחים משתי המדינות. הסיבה, חיל האוויר הישראלי אמור להחליט בקרוב על מטוס האימון הבא שיכשיר את טייסי הק

רב שחו ויחליף את האפ -16 A (הנץ המזדקן), ואת הסקייהוק (“עיט”). כל אחת מהתעשייות מציגה מטוס מתקדם מאד, שמשלב את היכולות של מטוס קרב במטוס אימון. הקוריאנים מתשלובת  KAI – KOREA AEROSPACE INDUSTRY,  מציגים את ה- T-50,  מטוס  אימון מתקדם שפותח יחד עם לוקהיד מרטין האמריקנית שצבר כבר למעלה מ- 32,000  אלפים שעות טיסה בחיל האוויר של קוריאה. למתבונן מהצד
ה- T50  מזכיר מאד במראה החיצוני שלו את האפ 16.  האיטלקים לעומתם מציגים את מטוס ה- M-346, (ה- M-346  מבוסס על מטוס ה”יאק 130”) ,  של חברת  “ALENIA AERMACCI“ .
מטוס שנולד משיתוף פעולה עם חברת  “YAKOVLEV” הרוסית כבר לפני שני עשורים. מאז נפרדו שתי החברות, “ALENIA AERMACCI צירפה ב- 2008 שותף אסטרטגי בדמות  “BOEING“ האמריקנית וכיום משתפת החברה האיטלקית פעולה גם עם תעשיות המטוסים של צ’ילה ויוון.
משרד הבטחון וחיל האוויר כאמור עדיין לא החליטו איזה מטוס לרכוש,  כאשר ההחלטה אמורה ליפול כבר בחודשים הקרובים. שתי המדינות: אטליה ודרום קוריאה לא מהססות להפעיל לחצים פוליטיים, אם כי אלה לא בהכרח גלויים. כך למשל עלה עניין רכש המטוסים בביקור האחרון של ראש הממשלה נתניהו באיטליה, באמצע חודש יוני האחרון. ברלוסקוני (בעצמו תעשיין אטלקי) מנסה בכל הכוח לדחוף את המטוס האטלקי. מהצד השני חורשת את הארץ באופן

T -50
T -50

תדיר משלחת אנשי השיווק הקוראנית שעוזרת כמובן בתשתית הרחבה של לוקהיד מרטין בישראל.
לצורך הרכישה חברו “התעשייה האווירית”  ו”אלביט” , והקימו את חברת “תור”, החברה שאמורה לרכוש במשותף את המטוסים ולהפעיל אותם אחר כך בחיל האוויר בצורת חכירה. המודל הזה נבנה בהתאם לפרוייקט הנוכחי של אלביט  עם חיל האוויר בהפעלת מטוסי האימון “עפרוני” בשלב ראשוני קרב בקורס טיס.
בחודש מאי האחרון ערכה המשלחת מפגש עם הכתבים הצבאיים בישראל. ראש הפרוייקט הישראלי מטעם, סאנג צ’ואי סיפר כי ההתרשמות של חיל האוויר מהמטוס הקוריאני הייתה חיובית מאד. חיזוק לדברים האלה שמענו מפי אורן עשת, טייס קרב בחיל האוויר, שטס על ה T 50. כיום משמש עשת (לשעבר טייס ביחידת ניסויי הטיסה של חיל האוויר) יועץ מיוחד לחברת KAI.
“אין ספק שמדובר במטוס שמזכיר במעטפת הביצועים שלו את מטוסי הקרב של חיל האוויר”, מספר עשת. “מהבחינה הזו, כמדריך לשעבר וכטייס קרב, אני יכול לומר חד משמעית כי יש לכך חשיבות בלימוד יסודות טיסת הקרב. מעבר לכך צריך להביט קדימה. חיל האוויר הולך להכניס לשירות בעוד כמה שנים את מטוס הקרב המתקדם בעולם, האפ 35. כדי להכשיר טייסים ליכולות שלו, במיוחד אלה אווירודינמיות,  חייבים מטוסי אימון מתקדמים”.
ה- T-50,  נחשב מטוס בעל יכולת תמרון גבוהה מאד, ויכולת נשיאת נשק מתקדם. שני תאי הטייס, של המדריך ושל החניך, מצויידים בצגים דיגיטלים צבעוניים רב תכליתיים, ובתצוגה עילית רחבת זווית. כל לחצני ומתגי התפעול מרוכזים על המצערת ומוט ההיגוי. תצורה זו מאפשרת  לטייס שליטה מלאה על ביצועי הטיסה ומערכות הנשק ללא שינוי תנוחה. מעבר לביצועי הטיסה שלו כמטוס אימון בשלב הקא”מ (קורס אימון מתקדם שאליו מגיעים כל בוגרי מגמת הקרב בקורס הטיס, ושם למעשה רוכשים את מיומנות הקרב לפני שיבוצם בטייסות המבצעיות) הקוראנים מצביעים על יכולתיו של המטוס לשמש מטוס תקיפה קל.
הדגם TA 50, הוא דגם הנושא חימוש למשימות אוויר – אוויר ואוויר – קרקע. המטוס מצוייד בתותח 20 מ”מ ויכול לשאת מגוון רחב של פצצות וטילים. הקוראנים גם מציגים דגם משופר של המטוס, FA -50,  דגם שמצוייד במערכות מכ”מ בקרת אש של חברת “אלתא”, ובמערכת לוחמה אלקטרונית של חברת “אלישרא”. הדגם הזה יכול לשאת חימוש של כמעט 5 טון, כמו טילי אוויר – אוויר, אוויר – קרקע, וכוורות רקטות על שבע נקודות תלייה מתחת לכנפיים.  אין ספק שמבחינת חיל האוויר יש כאן נתון משמעותי שנלקח בחשבון.
“המטוס הזה הוא בבחינת המשך טבעי לאבולציית המטוסים של חיל האוויר הישראלי“, אומר סאנג צ’ואי, ראש הפרוייקט הישראלי. “ הרי מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הישראלי הוא האפ 16 . ה- T -50, נותן לחיל האוויר את הפתרון האופטימלי בכך שהוא מכיל קשת יכולות שמתאימות לכל המטוסים ,מהאפ 16 ועד האפ 35”.
צריך לומר שלעומת הקוריאנים האטלקים מסתפקים בלחץ מאחורי הקלעים. בסלון האווירי האחרון אמנם הטיסה החברה כתבים ישראלים במטוס, אבל מעבר לכך נראה שהאיטלקים בטוחים (הייתי מוסיף אולי יותר מדי), במוצר שלהם.

M-346
M-346

פרוייקט ה- M 346  קיבל  רוח גבית גדולה עם הודעת סינגפור בחודש מאי 2010 על רכישת  המטוס כמטוס האימון הבא של חיל האוויר שלה. מבחינת תעשיית המטוסים העולמי ההחלטה הייתה מפתיעה שכן בדרך כלל עוקב חיל האוויר של סינגפור אחרי החלטות חיל האוויר הישראלי בכל הקשור להצטיידות במטוסים. מי שעוד רכשה את ה- M 346, מעבר לחיל האוויר האטלקי, היא איחוד האמירוית שמייעדת 24 מטוסים מתוך 48 שהזמינה לטייסות קרב קלות. היתרון של ה- M 346  לעומת ה- T -50  הקוריאני הוא בעלות שעת טיסה. האיטלקים טוענים  כי עלות שעת הטיסה זולה בעשרות אחוזים מה T-50. האם זה יהיה השיקול העיקרי לרכישה? באופן חד משמעי, לא!
מרכיב חשוב בעסקה הזו יהיה רכש הגומלין שתעשה החברה הזוכה בתעשייה הבטחונית הישראלית. אם נשווה את פוטנציאל השוק של דרום קוריאה לזה של אטליה, אין ספק שהבחירה תיפול על המטוס הקוריאני. דרום קוריאה כבר משלבת מערכות ישראליות בדגם התקיפה של ה T-50, ומעבר לכך גם הביעה התעניינות גדולה במערכות להגנה מפני טילים שמפתחת ישראל: “כיפת ברזל“, “שרביט קסמים” ו “חץ”.
גורם בכיר במערכת הבטחון שנשאל לאחרונה על ההתלבטות הזו אמר חד משמעית:
“נעשה מה שטוב לחיל האוויר ולתעשייה הישראלית”. עם המשפט הזה השורה התחתונה ניראת די ברורה.

כבר כאן – “שרביט קסמים”

מאת: אמיר בר שלום

לא בכדי היה אולם ההרצאות, בכנס ניו-טק לפיתוח יכולות צבאיות, מלא מפה לפה במהלך הרצאתו של אל”מ במי”ל פיני יונגמן, ראש תכנית  “שרביט קסמים” בחברת “רפאל”. הופעותיו של יונגמן, נדירות מאד, בעיקר  בשל רגישות הפרוייקט המשותף לישראל ולממשלת ארצות הברית. למעשה זו הפעם הראשונה ששתי הממשלות חושפות באופן שכזה את קצב  התקדמות הפרוייקט.
יונגמן הפתיע כשפתח דווקא בשורה התחתונה: “ערכנו כבר מספר רב של ניסויים, כולל של המיירט עצמו, והם מתקדמים מהר מן המתוכנן. בעוד תקופת מה, שאני לא יכול לדבר עליה, ייערך ניסוי כולל של המערכת, ואני מקווה שהיא תהיה מבצעית בתוך זמן לא רב”.
“שרביט קסמים”, הינה שלב מרכזי  בתכנית ההגנה מפני טילים של ישראל, שזכתה לכנוי “פרוייקט חומה”. “שרביט קסמים” אמורה לתת את  המענה לאיום רקטות וטילים לטווח בינוני. למעשה מדובר בשכבה העקרית של תכנית ההגנה. “כיפת ברזל” , שנכנסה לאחרונה לשימוש מבצעי בעוטף עזה ובאר שבע, אמורה לתת מענה לרקטות מטווח קצר בטווח של עד 40 קילומטרים. “שרביט קסמים” תהיה המענה לרקטות לטווח בינוני שבין 40 ל-400 קילומטרים. מעבר לטווח הזה אמורה לתת את המענה ההגנתי מערכת, “טילי החץ”, שאמורה ליירט טילים בליסטיים בגובה רב, ובעוד מספר שנים תתווסף למערכת הזו שכבה נוספת גבוהה יותר, ה “חץ 3”. מערכת שאמורה ליירט טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה.
”מערכת “שרביט קסמים” תוכל להתמודד גם מול איומים עתידיים. כאלה שנמצאים כעת על שולחן השרטוטים או נחשבים לאיומים פוטנציאליים”, אמר יונגמן במהלך הכנס. “יותר מכך, המיירט יוכל במהלך הטיסה לעבר המטרה לשנות את המטרה ולפנות לעבר איום אחר, בעקבות השמדת המטרה הראשונה. המטרה, בסופו של דבר, היא שנוכל לתת מענה לכל סוגי הרקטות והטילים לטווח קצר ובינוני. כל זה על פי תכנית מוגדרת מראש שמבצעת מערכת ניהול היירוטים. המערכת הזו תוכל לשתף פעולה וליצור תמונת קרב משותפת עם המערכות המקבילות, “כיפת ברזל” ו”חץ”.  בין שאר יכולות המערכת, השילוביות שתיווצר עם מערכות עקיבה אחרות (למשל מכ”מ לווינים שיונגמן נמנע מלהזכיר בשל רגישות שיתוף הפעולה עם האמריקאים), תאפשר ל”שרביט קסמים” יכולת להתמודד עם טילי שיוט מסוגים שונים שטסים בגובה נמוך, מתחת לתמונת המכ”מ.
האופטימיות הזו של יונגמן הפתיעה רבים מהיושבים באולם. למעשה יונגמן אישר את ההערכות כי רפאל תתבסס על הניסיון המבצעי המוצלח של “כיפת ברזל” כדי להאיץ את פיתוח “שרביט קסמים”. כיום מפותח הפרוייקט  בישראל ובארצות הברית. השותפה אמריקנית של הפרוייקט היא חברת, “Raytheon” שמפתחת חלק מרכיבי הטיל עצמו.
יחד עם “רפאל”  כקבלן ראשי , מפתחות  את המערכת גם חברות “אלתא, ו“אלביט” כקבלניות משנה. “אלתא”, מפתחת את מערכת המכ”מ המתקדמת ו”אלביט”, רכיבים בגוף הטיל עצמו. הטיל המיירט מבוסס על משפחת טילי ה”פיתון” של “רפאל”,  טיל אוויר -אוויר שהוסב והושבח טכנולוגית לפגיעה בטילים ורקטות. אגב, ההערכה באשר למחיר של מיירט בודד ב “שרביט קסמים”, נעה סביב מאה אלף דולרים. יונגמן לא הרחיב באשר לניסויים שנעשו אבל רמז כי ניסויי יירוט מרכזי של כלל המערכת, אל מול טיל מטרה מתקדם, צפוי כבר בקרוב, אחרי סיום שלב ניסויי הטיסה.
במהלך ההרצאה בכנס הציג יונגמן את גוף הטיל, ופירוט החלקים שלו. “ראש הטיל בנוי בצורה קמורה, לא סימטרית כדי לאפשר לשלב בו מספר מקסימלי של חיישנים. היכולת הזו מאפשרת לנו לעקוב אחרי טיל המטרה זמן רב יותר, ואז ליירט אותו בצורה מדוייקת”.
אלא שלא הכל היה זוהר במהלך הפיתוח של “שרביט קסמים”. למעשה כל תכנית ההגנה מפני טילים שיזמה מפא”ת, זכתה לביקורות נוקבות עוד בשלב התכנון הראשוני. בניתוח היתרונות והחסרונות של פרוייקט “שרביט קסמים” ו“כיפת ברזל”, בשנת 2007 כתב יפתח שפיר, חוקר בכיר במכון למחקרי בטחון שליד אוניברסיטת תל אביב:
“ראשית, רקטות קסאם וגראד קטנות קשה לגלותן, וזמן המעוף שלהן קצר – לא יותר מ-20 שניות. בפרק זמן זה, יקשה על המערכת לזהות את המטרות, לנתח את נתוניהן ולשגר טיל שגם יצליח ליירטן.
שנית, יירוט רקטות קסאם וגראד אינו כלכלי. עלות מיירט הינה, כאמור, 40,000$ לפחות, בעוד שעלות ייצורו של קסאם היא שבריר קטן מסכום זה. גם רקטות מסוג “גראד” אינן יקרות. כך יוכלו הפלסטינים או חזבאללה, לגרור את ישראל למעגל הוצאות גדל והולך המתחייב מייצור של עוד ועוד מיירטים יקרים כמענה לרקטות הפשוטות והזולות שבידיהם.
שלישית, יש גבול ליכולותיה של כל מערכת הגנה. במקרה של ירי רקטות, יהיה קל מאוד ליריב להרוות את מערכת ההגנה, על ידי שיגור בו זמני של מספר גדול של רקטות. כך, גם אם מערכת ההגנה תהיה יעילה ותיירט מספר רב של רקטות, עדיין יוכלו חלקן לחדור ולפגוע במטרותיהן. חשוב לזכור, שמשגרי רקטות מרובי קנים נועדו מלכתחילה לירות מטחים מרוכזים ובהם מספר רב של רקטות”.

מר פיני יונגמן – ראש תוכנית שרביט קסמים ברפא"ל

יש להדגיש כי זו אינה דעתו של שפיר, אלא רק סקירת עמדת המקטרגים, הוא עצמו תמך בפרוייקט.
הצלחתה המבצעית של “כיפת ברזל” בחודש מרס האחרון, שחררה אנחת רווחה אצל רבים במערכת הבטחון שנכנסו לפרוייקט השאפתני הזה. הירוט המסיבי שביצעה “כיפת ברזל” אל מול רקטות הגראד והקאסם,  הוכיח כי המערכת יכולה לא רק לזהות  את הרקטות בטווח כל כך קצר, אלא גם להחליט אם ליירטן או לא, וכל זאת בחישוב מהיר תוך כדי מעוף הרקטה. במקרה של “שרביט קסמים”, טווח המעקב והיירוט גדל באופן משמעותי,  בשל מעוף ארוך יותר של הרקטה.  נתון שמאפשר למערכת אפשרויות יירוט רבות.
במערכת הבטחון, בפנטגון ובקרב היצרנית “רפאל” , נזהרים מאד מלנקוב בתאריך ספציפי להשלמת המערכת. אבל… הרצאה נדירה כפי שנשא יונגמן שכללה הצגת קצב הפיתוח וההישגים עד כה,  מצביעים ללא ספק על אופטימיות (לא זהירה).
כך שלא מן הנמנע שכבר בשנה הבאה, תוכל ישראל להציג הישג משמעותי נוסף בתכנית ההגנה הייחודית שלה ,  מפני טילים.

הכל אישי ?

אמיר בר-שלום

מאיר דגן החליט לפתוח את הפה. זו עובדה. ראש המוסד שנחשב לנץ פוליטי ובטחוני הפתיע במתינותו.  אז מה קרה בכל זאת לאיש שראש הממשלה שרון ביקש ממנו ב- 2002 להחזיר  “עטרה ליושנה”  בארגון הביון שנחשב לטוב בעולם?
דגן , בניגוד לתדמית המאד קשוחה שייצר במהלך שנותיו במוסד, נחשב לחברמן לא קטן. מעבר לכן הציור, הוא חובב גדול של טיולי שטח וג’יפים. חבר משותף סיפר לי פעם כי בשטח דגן ממש לא מזכיר את הדמות השתקנית שאנו רגילים לראות, “מדובר בחברמן אמיתי שיודע לצחוק ולהסתחבק”.
אז מה בכל זאת עבר לאיש הזה כאשר הוא שחרר את ההצהרה כי אינו סומך על שיקול דעתו של ראש הממשלה? האם יכול להיות שדגן  לא היה אומר את הדברים אילו לא היה מוחלף…? אין ספק שדגן הוא אדם לומד. כשנכנס למוסד התאפיינה התקופה הראשונה בארגון בזעזועים לא מעטים וחיכוכים עם בכירים, עד כדי פרישה של כמה מהם. בחלוף השנים דגן למד והתעדן. יוסי מלמן, פרשן המודיעין של עיתון הארץ  שמכסה את המוסד כבר עשרות שנים כתב על דגן את הדברים הבאים:
“ דגן נכנס לתפקידו לפני כשמונה שנים, מלווה בדימוי של אדם פזיז והרפתקן. הוא ניסה בדרכו היהירה להוכיח לבכירי המוסד שהוא יודע טוב מהם איך צריך הארגון להתנהל והציע לצמצם את אגפי המחקר ותבל (האחראי על קשר עם ארגונים עמיתים בעולם) ו”לקצר תהליכים” באישור מבצעים מסוכנים. אך עד מהרה הבין ששגה וכי הנהגת המוסד מצריכה שיקול דעת ואחריות“.
לגבי עובדה אחת אין ספק. מאיר דגן הביא שינוי יסודי במוסד. הארגון שקיבל ב- 2002,  כונה על ידי ראש ממשלה שרון   “משרד החוץ ב”, על שום התמקדותו בשת”פ מודיעיני ולא בפעילות מבצעית. היה זה המוסד של אפרים הלוי שהוזעק לתפקיד אחרי “ההתפטרות” של דני יתום. מוסד שהיה בטראומה גדולה אחרי כשלון החיסול של חאלד משעל בירדן. אף אחד בתקופה הזו לא רצה לקחת סיכון מיותר. לוואקום הזה הכניס ראש הממשלה שרון את ידידו מאיר דגן מסיירת שקד. לדגן מיוחסים על פי פרסומים זרים הרבה מאד הצלחות. כך למשל חיסול רמטכ”ל חיזבאללה עימאד מורנייה בדמשק  בפברואר 2008. מורנייה נחשב לאיש בעל אלף הפרצופים שנוהג להפתיע את צה”ל בכל פעם מחדש. ב- 2008 זה הסתיים עם כסא ממולכד ברכבו בלב דמשק, לא רחוק ממתחם שהכיר היטב. שגרירות אירן בבירה הסורית. הצלחה נוספת שעל פי פרסומים זרים מיוחסת לדגן, היא השגת המידע המדוייק על הכור הגרעיני הסורי שהושמד בתקיפה מן האוויר  בספטמבר 2007. אבל לצד זאת  יש שאומרים כי לקראת סוף הקדנציה, דגן הפך להיות פזיז. בתקשורת עולמית מייחסים את חיסול מבחוח למוסד, חיסול שאמנם לא השאיר סוכנים בשטח אוייב, אבל חשף פרצופים ושיטות פעולה.
דגן מנסה לצייר את המשולש האחראי אל מול הצמד הפזיז. דגן-אשכנזי-דיסקין מול נתניהו-ברק. האם יכול להיות שדגן מנסה לרמוז כי הוא ושני חבריו לצמרת מערכת הבטחון מנעו תקיפה אפשרית באירן?
קשה להאמין לתאוריה הזו. גם אם היא נכונה, האם יעלה על הדעת שישראל תעשה פעולה כזו בניגוד לדעת ארצות הברית? ספק גדול. על פי פרסומים זרים, תקיפת הכור בסוריה תואמה עם ממשל בוש, וקיבלה אור ירוק רק אחרי שהוצגו לוושינגטון התמונות המרשיעות של פנים הכור. תקיפה ישראלית באירן היא כבר אופרה אחרת לגמרי. היא עלולה, (וסביר להניח שזה לא יקרה) לגרור את המזרח התיכון למלחמה כוללת, להפוך כל מוסד מערבי למטרה אירנית, ובעיקר לאפשר לאירן להצטייר כקורבן. מצב כזה יאפשר לה להעיר משנתו את מערך פיגוע חו”ל של משמרות המהפיכה, שנפרס בעולם בחסות שגרירויות אירן בערים השונות.
את הדברים האלה יודעים גם ראש הממשלה ושר הבטחון, לכן סביר להניח שפזיזות והרפתקנות מדינית וצבאית לא תהיה כאן, אולי ראיה שונה של המצב מדגן וחבריו.
וממש לסיום. מעניין לדעת מה היה קורה אילו:
1. אריאל שרון היה ראש הממשלה, האם גם אז היה דגן יוצא נגדו בפומבי?
2. מה הייתה דעתו של דגן אילו לא היה מוחלף?
3. האם יכול להיות שדגן לא סומך על מחליפו, תמיר פארדו, שידע לנתח נכון את המצב עבור הקברניטים, ולכן דאג לתת דרור ללשונו?
הפתרונים לדגן, שלמרות פליטת הפה שלו או לא… עדיין נחשב לאחד מראשי המוסד המוצלחים שהיו למדינת ישראל.

שמיים אדומים

שמיים אדומיםמאת: אמיר בר שלום. שר הביטחון אהוד ברק התעכב ארוכות ליד המשגר המוזר שהוצב ברחבה.  “מה זה?”, הוא שאל את אבי פלדר מנכ”ל תע”ש. זה “שמיים אדומים”, המערכת היחידה בעולם להפעלה מרחוק של טילי כתף. ברק התרשם והמשיך. מנכ”ל משרד הביטחון שעמד מאחור, המשיך לשמוע הסברים, אולי לקראת הצטיידות אפשרית.
מערכת שמיים אדומים הינה מערכת נ”מ קצרת טווח, ממוכנת, קלה וניידת הנותנת מענה הגנתי אפקטיבי כנגד מגוון איומים אוויריים מנמיכי טוס, תוך שימוש בטילי כתף קיימים.
“המערכת בעצם מתגברת על כל החסרונות שיש לאדם שמפעיל טיל נ”מ מהכתף. היא מאפשרת לגלות מטרות בטווחים גדולים יותר מיכולת האדם משום שהיא יציבה ומצוידת באופטיקה מתאימה. כאשר חייל מפעיל את המערכת מהכתף, הטיל לא יציב וכך גם רב”ת (ראש הביות) שלו. כדי שהוא ינעל על מטרה הוא חייב להיות עליה מספר שניות, בטווח גדול, סטייה קטנה של הכתף, והמטרה נעלמת. ערנות חייל לא יכולה להיות 24 שעות שבעה ימים בשבוע. את שמים אדומים אפשר להפעיל כל הזמן יום ולילה, ואתה מוגן”, סיפר לנו חיים גרפי, מנהל הפרויקט בתע”ש.

האם המשמעות של גילוי מוקדם יותר של מטרה תוקפת משמעותה גם ירי והשמדה שלה בטווח גדול יותר?
בהחלט כן, כל עוד זה בטווח הטיל. עקב מגבלות האדם, הפעלת טילי כתף נ”מ  מבוצעת בטווחים קצרים יחסית  של עד כ- 2 ק”מ, זאת בשל  מגבלת הראייה. כתוצאה מכך ביצועי הטילים האישיים, המופעלים מכתף הלוחמים, מופחתים משמעותית ביחס לפוטנציאל הטמון במעטפת הביצועים המלאה שלהם. כמו-גם המגבלה הפיזית לעמוד בכוננות גבוהה ומתמשכת לאורך זמן.
מערכת שמיים אדומים כוללת שלושה מרכיבים: הסורק-” מכ”מ אופטי “, יחידת השליטה ויחידת העקיבה והשיגור.
א. מכלול הסורק האופטי – מבוסס על מצלמה תרמית הסורקת את גזרת האחריות ומאפשר גילוי מטרות, פסיבי, בגובה נמוך ברמת יחידת האש.
ב. מכלול המשגר –מאפשר טעינת שני טילים וכולל מצלמה חוקרת לזיהוי המטרות ומד טווח לייזר המאפשר את הצגת הטווח האופטימלי ליירוט המטרות .
ג. מכלול השליטה המרכזית (הישל”ט) – מכלול המהווה את לב המערכת ומאפשר ביצוע כל משימות המפעיל משלב הסריקה, הגילוי, הזיהוי, העקיבה, הנעילה, השיגור והתחקור.
תע”ש יצרה למעשה ב “שמיים אדומים“,  מעין סוללת טילי נ”מ לטווח קצר על בסיס טיל הכתף. המכ”מ האופטי “מגהץ” את השמיים ומעביר נתונים למערכת השליטה. ברגע שמתגלה מטרה, המכ”מ האופטי מעביר את הנתונים למערכת השליטה , שם יושב המפעיל. בשלב הזה ניתן “להקפיץ” למטרה שהתגלתה את המשגר הכולל כאמור גם מצלמה וגם מד טווח לייזר כדי לאמוד את המרחק למטרה. המערכת מעבדת את הנתונים, וממליצה לחייל על נקודת היירוט האופטימלית. מכאן כל שנותר למפעיל הוא ללחוץ על כפתור השיגור והטיל יוצא מהמשגר למטרה. מעבר לכך מערכת השליטה של  “שמיים אדומים“ היא בעלת יכולת קישוריות למערכות מכ”מ ויב”א (יחידת בקרה אווירית) חיצוניות. מה שמאפשר לה לחלק ולקבל מטרות ממערכות אחרות.

אני עדיין מנסה להבין, מדוע המערכת יותר טובה מכתף. הרי הטיל מוגדר שגר ושכח, ומרגע נעילה הוא יצא אל המטרה?
“היתרון של המערכת הוא בחישוב היירוט האופטימלי. בירי של טיל מהכתף, לחייל אין את כל מסד הנתונים. הוא שומע צפצוף נעילה של הטיל ומשגר, לאו דווקא בטווח היעיל, לאו דווקא בזמן האופטימלי. כאן המערכת עושה בעבורו את כל החישובים, ומשגרת בנקודה האופטימלית לפגיעה בסיכוי גבוה יותר. בנוסף לכך, הגילוי כאן הוא גילוי חיצוני, כלומר המטרה בהשוואה להפעלה מהכתף מתגלה הרבה יותר מוקדם ובטווח גדול יחסית ולכן גם מושמדת מוקדם יותר בטווחים המקסימליים של הטיל.
יתרון נוסף של המערכת היא המכ”מ האופטי פסיבי. בעזרת היכולת הזו קשה מאד לגלות את מיקום הכוח באמצעים של שדה קרב יבשתי. המערכת שנשאת על ידי שישה חיילים, יכולה להיפרס בכל תוואי שטח, כמעט בכל סוג של פעילות. אם בחניון לילה של כלי רק”מ על גג מבנה או במיקום מארב חודר בשטח אויב.

“אנחנו יצרנו כאן פתרון מצוין למקומות שבהם אין כיסוי של מכ”מ”, מספר ג’רפי. “המערכת מוצבת וסורקת 24 שעות באופן אוטומטי את האזור. כאשר יש חדירה אווירית היא מיד מתריעה, ובמקרים מסויימים, אם הוא מתוכנתת לירי אוטומטי, המטרה מושמדת. זה פתרון יעיל מאד לואדיות עמוקים שאין בהם כיסוי מכ”מ”.

האם כל כוח יכול להפעיל אותה או שנדרשת כאן הכשרה ספציפית?
“ההכשרה היא ברמת ההפעלה הבסיסית בלבד. המערכת מרגע שהיא מופעלת פועלת באופן אוטומטי למעט הנעילה ושיגור, שאותו מבצע החייל עצמו. אפשר גם לתכנת שיגור אוטומטי, אבל זה לא רצוי בסביבה שבה יש ריבוי כלי טייס, ותמיד כדאי שאת הירי יבצע אדם ולא תוכנה. לימוד המערכת פשוט מאד וידידותי, כל כוח קרקעי יכול להפעיל אותה אחרי הכשרה קצרה. יתרון נוסף שלה היא הפעלה מרחוק. בירי מהכתף החייל חשוף בשטח, עם “שמיים אדומים”, ניתן להגן על תא שטח מבלי להיחשף כלל. המפעיל יושב בבונקר שיכול להיות מרוחק עשרות מטרים מהמשגר, הוא מקבל תמונה עם כל הנתונים ויורה מרחוק” .
“שמיים אדומים” יכולה לעבוד גם בשעות הלילה בעזרת מצלמה תרמית שמוצבת על יחידת השיגור, בעוד שבהפעלה מהכתף צריך היורה להרכיב אמצעי ראיית לילה על הטיל, מה שמגדיל את  המשקל שצריך החייל לשאת. יתרון נוסף של המערכת היא יכולת הקירור. רב”ת הטיל מצריך קירור תמידי כדי שישאר רגיש. בהפעלה מהכתף, צריך המפעיל להחליף את בלוני הקירור כל דקה, אם נדרשת עקיבה רציפה. במערכת “שמיים אדומים“, פותחה מערכת מיוחדת של בלוני קירור גדולים המוצבים על כן השיגור, מה שמאפשר לראש הביות של  הטיל להיות לאורך זמן במצב נעילה.

האם יש למערכת אפשרות לזהות מסוק של כוחותינו ולהפריד באוויר בינו לבין מסוק אויב?
“ בהחלט כן. ניתן לשלב בשמיים אדומים מערכת “עמית-טורף”, כך שהיא תזהה ותציג למפעיל באופן עצמאי ומהיר האם מדובר בכלי טיס ידידותי או אויב… “.

לאיזה סוג טילי כתף המערכת הזו בנויה?
לכל סוגי טילי הכתף שנמצאים היום בשוק מסוג שגר ושכח. המערכת ניתנת להתאמה הן לטילים מערביים והן לטילים מזרחיים. הגמישות שלה לא מגבילה צבאות שיש להם למשל כמה סוגים של טילי כתף. המערכת מאפשרת שימוש במלאים קיימים והתאמה עתידית פשוטה וזולה לטילים עתידיים.

צה”ל כבר בחן את המערכת, ומתכוון להצטייד בה?
על זה צריך צה”ל  לענות. היתרון והייחודיות שלה בהחלט מוכרים לו…