מאת: אמיר בר-שלום

יחסי הסחר בין הודו לישראל יודעים ימים של עדנה.  בעשור האחרון קפץ היצוא הישראלי להודו ביותר משש מאות אחוזים.  מ- 454 מיליון דולר בשנת 2001 ליותר מ- 2.8 מיליארד דולר בשנת 2010. עיקרו של היצוא הישראלי להודו מתבסס על מוצרים וידע ביטחוניים. העסקה הגדולה ביותר בסקטור הזה שייכת לתעשייה האווירית שחתמה על עסקת אספקת מטוסי הרתעה לחיל האוויר ההודי. עיסקה בהיקף של יותר ממיליארד וחצי דולר. אבל לצד עסקאות הענק האלה, דורשת הודו רכש גומלין ישראלי , מה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הצרכים של ספקית המוצר. במיוחד כאשר מדברים על מוצרים מתקדמים.
במהלך כנס “ניו טק לפיתוח יכולות צבאיות“ שנערך בחודש מאי האחרון, עסק פורום מנהלי הרכש שהתכנס באחד מאולמות הדיונים בשאלת, “מחויבות רכש הגומלין בהודו – מעמסה או הזדמנות”. מי שהנחה את הדיון היה דורון רותם, עד לאחרונה מנהל הרכש והלוגיסטיקה בתעשייה האווירית. לפני תפקידו האחרון בחברה ניהל דורון רותם את אחד ממפעלי האלקטרוניקה של יצרנית המטוסים הישראלית. כיום הוא יועץ עצמאי בענייני רכש לחברות גדולות, וחבר ארגון מנהלי הרכש בישראל.
“רכש הגומלין הוא תהליך חשוב מאד בעסקה שנופל בדרך כלל על כתפינו, מנהלי הרכש”, אמר רותם. “זו משימה לא פשוטה, שכן המחויבות בעסקאות האלה היא בדרך של מיליוני דולרים. אני מחזיק בדעה כי מדובר כאן בהזדמנות, שכן רכש כזה פותח בפנינו הזדמנויות לשווקים חדשים. ברור שזו לא משימה קלה, אבל בכניסה נכונה לשוק כמו השוק ההודי, יש פוטנציאל עצום“.
בנקודה זו מתערב אבי גולדברג,  מנהל בקרת הרכש תע”ש.  “הניסיון שלנו בהודו מלמד אותנו כי קיימים הבדלי תרבויות משמעותיים. אחרי הכנות ותיאום ציפיות בין הצדדים יצאנו לדרך, ואני אומר בצורה חד משמעית, יש עם מי לדבר. גילינו בהודו פתיחות רבה ללמוד, במיוחד בכל הקשור ל-  ”LOW TEC”. אני בהחלט יכול להבין את הרתיעה הישראלית מהעברת ייצור  “HIGH TEC“, להודו. מניסיוננו ההתמקדות ברכש הגומלין יכולה להיות בתחום המתכות והחומרים הכימיים “.
אלי בן נון, מנהל רכש, “רפאל”: “הודו היא לקוח מאד חשוב של רפאל, אבל עם סעיף רכש גומלין מאד גדול ומחייב. יש קשיים, מנטאליים ומקצועיים. אני יכול להצביע על עיבוד שבבי למשל, בעניין הזה היו חבלי לידה קשים מול התעשייה המקומית. גם בנושא הסמכת ספקי חומרי גלם, יש לנו פעילות רבה בהודו. אנו מתמקדים בשוק הזה כדי להחליף ספקים אירופאים ואמריקאים”.
ניכר היה בדיון כי לא מעט מנהלי רכש כבר נתקלו בבעיה הזו של רכש הגומלין. נושא שבדרך כלל לא נידון בהרחבה בפורומים פתוחים שכאלה, בעיקר מפאת סודיות מקצועית ועסקית. חיים בן שמעון, מנהל שרשרת האספקה ב- “רוקר”, העלה שאלה בדבר איתור ספקים בהודו. חנוך קפצן מנהל  “אקטואל קומפוננט”, המתמחה ברכש, שיווק רכיבים וניהול פרויקטים בארץ ובחו”ל, סיפר כי שגרירות הודו מפעילה במסגרת הנספחות המסחרית שלה, רפרנט מסחר דובר עברית, שיכול לסייע באיתור קשרים עסקיים שכאלה. אסתר קטן, מנהלת רכש “אסטרונאוטיקס” הוסיפה כי אנשי מכירות רבים מהתעשייה ההודית מגיעים לישראל, ובהחלט ניתן להשתמש בהם ליצירת קשרים עם ספקים הודים.
עניין מהותי נוסף שהעלה איתן קופלר, מנהל רכש ב- “רוקר”, היה נושא ההסמכות. האם יש חברות ישראליות  שהסמיכו  מפעלים בהודו?  ובמידה ויש כאלה, האם ניתן להסתמך על ההסמכות הללו כדי לקצר תהליכים?
דורון רותם: “הנקודה החשובה הזו עלתה גם בפורומים האחרים שכן ברורה כאן התועלת העסקית. אני מציע ששיתוף פעולה שכזה, ברמת הסמכות מפעלים בחו”ל, יטופל על ידי גורם על שיאגד את הידע. ארגון על כזה צריך להיות לאומי, ברמת מדינה.  מצד שני צריך לזכור את התחרות לכן חייבים למצוא את דרך הביניים, לשמור על יתרון עסקי מחד, ומאידך לשתף בידע. בכל מקרה צריך איזון”.

אחת הבעיות שאיתן מתמודדת התעשייה הביטחונית בעניין רכש הגומלין הוא “איבוד יכולות”.  מוקי השמשוני מ”רפאל” טען כי העברת קווי יצור למדינה שלישית, “מייבשת“ את קו הייצור המקומי עד כדי סכנת סגירה. זהו איום משמעותי על התעשייה המקומית, ויצירת תלות שבעתיד יכולה להיות בעייתית. ובמילים אחרות, המתח הקיים בין אינטרס עסקי צר, לראייה רב מערכתית, הטיפול צריך להיות ברמה הלאומית, למשל: משרד התעשייה והמסחר ו/או משרד הביטחון. לא הייתי שולל גם מעורבות של התאחדות התעשיינים ומכון היצוא”.
אסתר קטן, מנהלת רכש “אסטרונאוטיקס”: “אני רוצה להעלות נקודה שלא רבים מודעים לה, גלגול רכש גומלין. אני מייצרת בהודו ויכולה להיות לעזר לחברות רבות. העברת זכויות רכש גומלין הוא נושא שלהערכתי לא מנוצל מספיק“
יעקב שמשוני, “רפאל”: “זה יכול להיות בעייתי. אני חושב שבמוצרים מורכבים ומתוחכמים אי אפשר לעשות זאת, אולי במוצרי הגלם, או ב-  “LOW TEC”. מה גם שיש הגדרות שונות לרכש גומלין, כך שלא תמיד ניתן לגלגל זאת בין חברות”.
יעקב בגה, “תעש” – “חייב להיות כאן גוף מנחה ברמה הלאומית. מישהו מעלה על דעתו מה נעשה במצב של אמברגו? המדינה חייבת ליצור את האיזון הזה כדי לשמר יכולות”.

מאת: אמיר בר שלום

לא בכדי היה אולם ההרצאות, בכנס ניו-טק לפיתוח יכולות צבאיות, מלא מפה לפה במהלך הרצאתו של אל”מ במי”ל פיני יונגמן, ראש תכנית  “שרביט קסמים” בחברת “רפאל”. הופעותיו של יונגמן, נדירות מאד, בעיקר  בשל רגישות הפרוייקט המשותף לישראל ולממשלת ארצות הברית. למעשה זו הפעם הראשונה ששתי הממשלות חושפות באופן שכזה את קצב  התקדמות הפרוייקט.
יונגמן הפתיע כשפתח דווקא בשורה התחתונה: “ערכנו כבר מספר רב של ניסויים, כולל של המיירט עצמו, והם מתקדמים מהר מן המתוכנן. בעוד תקופת מה, שאני לא יכול לדבר עליה, ייערך ניסוי כולל של המערכת, ואני מקווה שהיא תהיה מבצעית בתוך זמן לא רב”.
“שרביט קסמים”, הינה שלב מרכזי  בתכנית ההגנה מפני טילים של ישראל, שזכתה לכנוי “פרוייקט חומה”. “שרביט קסמים” אמורה לתת את  המענה לאיום רקטות וטילים לטווח בינוני. למעשה מדובר בשכבה העקרית של תכנית ההגנה. “כיפת ברזל” , שנכנסה לאחרונה לשימוש מבצעי בעוטף עזה ובאר שבע, אמורה לתת מענה לרקטות מטווח קצר בטווח של עד 40 קילומטרים. “שרביט קסמים” תהיה המענה לרקטות לטווח בינוני שבין 40 ל-400 קילומטרים. מעבר לטווח הזה אמורה לתת את המענה ההגנתי מערכת, “טילי החץ”, שאמורה ליירט טילים בליסטיים בגובה רב, ובעוד מספר שנים תתווסף למערכת הזו שכבה נוספת גבוהה יותר, ה “חץ 3”. מערכת שאמורה ליירט טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה.
”מערכת “שרביט קסמים” תוכל להתמודד גם מול איומים עתידיים. כאלה שנמצאים כעת על שולחן השרטוטים או נחשבים לאיומים פוטנציאליים”, אמר יונגמן במהלך הכנס. “יותר מכך, המיירט יוכל במהלך הטיסה לעבר המטרה לשנות את המטרה ולפנות לעבר איום אחר, בעקבות השמדת המטרה הראשונה. המטרה, בסופו של דבר, היא שנוכל לתת מענה לכל סוגי הרקטות והטילים לטווח קצר ובינוני. כל זה על פי תכנית מוגדרת מראש שמבצעת מערכת ניהול היירוטים. המערכת הזו תוכל לשתף פעולה וליצור תמונת קרב משותפת עם המערכות המקבילות, “כיפת ברזל” ו”חץ”.  בין שאר יכולות המערכת, השילוביות שתיווצר עם מערכות עקיבה אחרות (למשל מכ”מ לווינים שיונגמן נמנע מלהזכיר בשל רגישות שיתוף הפעולה עם האמריקאים), תאפשר ל”שרביט קסמים” יכולת להתמודד עם טילי שיוט מסוגים שונים שטסים בגובה נמוך, מתחת לתמונת המכ”מ.
האופטימיות הזו של יונגמן הפתיעה רבים מהיושבים באולם. למעשה יונגמן אישר את ההערכות כי רפאל תתבסס על הניסיון המבצעי המוצלח של “כיפת ברזל” כדי להאיץ את פיתוח “שרביט קסמים”. כיום מפותח הפרוייקט  בישראל ובארצות הברית. השותפה אמריקנית של הפרוייקט היא חברת, “Raytheon” שמפתחת חלק מרכיבי הטיל עצמו.
יחד עם “רפאל”  כקבלן ראשי , מפתחות  את המערכת גם חברות “אלתא, ו“אלביט” כקבלניות משנה. “אלתא”, מפתחת את מערכת המכ”מ המתקדמת ו”אלביט”, רכיבים בגוף הטיל עצמו. הטיל המיירט מבוסס על משפחת טילי ה”פיתון” של “רפאל”,  טיל אוויר -אוויר שהוסב והושבח טכנולוגית לפגיעה בטילים ורקטות. אגב, ההערכה באשר למחיר של מיירט בודד ב “שרביט קסמים”, נעה סביב מאה אלף דולרים. יונגמן לא הרחיב באשר לניסויים שנעשו אבל רמז כי ניסויי יירוט מרכזי של כלל המערכת, אל מול טיל מטרה מתקדם, צפוי כבר בקרוב, אחרי סיום שלב ניסויי הטיסה.
במהלך ההרצאה בכנס הציג יונגמן את גוף הטיל, ופירוט החלקים שלו. “ראש הטיל בנוי בצורה קמורה, לא סימטרית כדי לאפשר לשלב בו מספר מקסימלי של חיישנים. היכולת הזו מאפשרת לנו לעקוב אחרי טיל המטרה זמן רב יותר, ואז ליירט אותו בצורה מדוייקת”.
אלא שלא הכל היה זוהר במהלך הפיתוח של “שרביט קסמים”. למעשה כל תכנית ההגנה מפני טילים שיזמה מפא”ת, זכתה לביקורות נוקבות עוד בשלב התכנון הראשוני. בניתוח היתרונות והחסרונות של פרוייקט “שרביט קסמים” ו“כיפת ברזל”, בשנת 2007 כתב יפתח שפיר, חוקר בכיר במכון למחקרי בטחון שליד אוניברסיטת תל אביב:
“ראשית, רקטות קסאם וגראד קטנות קשה לגלותן, וזמן המעוף שלהן קצר – לא יותר מ-20 שניות. בפרק זמן זה, יקשה על המערכת לזהות את המטרות, לנתח את נתוניהן ולשגר טיל שגם יצליח ליירטן.
שנית, יירוט רקטות קסאם וגראד אינו כלכלי. עלות מיירט הינה, כאמור, 40,000$ לפחות, בעוד שעלות ייצורו של קסאם היא שבריר קטן מסכום זה. גם רקטות מסוג “גראד” אינן יקרות. כך יוכלו הפלסטינים או חזבאללה, לגרור את ישראל למעגל הוצאות גדל והולך המתחייב מייצור של עוד ועוד מיירטים יקרים כמענה לרקטות הפשוטות והזולות שבידיהם.
שלישית, יש גבול ליכולותיה של כל מערכת הגנה. במקרה של ירי רקטות, יהיה קל מאוד ליריב להרוות את מערכת ההגנה, על ידי שיגור בו זמני של מספר גדול של רקטות. כך, גם אם מערכת ההגנה תהיה יעילה ותיירט מספר רב של רקטות, עדיין יוכלו חלקן לחדור ולפגוע במטרותיהן. חשוב לזכור, שמשגרי רקטות מרובי קנים נועדו מלכתחילה לירות מטחים מרוכזים ובהם מספר רב של רקטות”.

יש להדגיש כי זו אינה דעתו של שפיר, אלא רק סקירת עמדת המקטרגים, הוא עצמו תמך בפרוייקט.
הצלחתה המבצעית של “כיפת ברזל” בחודש מרס האחרון, שחררה אנחת רווחה אצל רבים במערכת הבטחון שנכנסו לפרוייקט השאפתני הזה. הירוט המסיבי שביצעה “כיפת ברזל” אל מול רקטות הגראד והקאסם,  הוכיח כי המערכת יכולה לא רק לזהות  את הרקטות בטווח כל כך קצר, אלא גם להחליט אם ליירטן או לא, וכל זאת בחישוב מהיר תוך כדי מעוף הרקטה. במקרה של “שרביט קסמים”, טווח המעקב והיירוט גדל באופן משמעותי,  בשל מעוף ארוך יותר של הרקטה.  נתון שמאפשר למערכת אפשרויות יירוט רבות.
במערכת הבטחון, בפנטגון ובקרב היצרנית “רפאל” , נזהרים מאד מלנקוב בתאריך ספציפי להשלמת המערכת. אבל… הרצאה נדירה כפי שנשא יונגמן שכללה הצגת קצב הפיתוח וההישגים עד כה,  מצביעים ללא ספק על אופטימיות (לא זהירה).
כך שלא מן הנמנע שכבר בשנה הבאה, תוכל ישראל להציג הישג משמעותי נוסף בתכנית ההגנה הייחודית שלה ,  מפני טילים.

מאת: אמיר בר שלום. שר הביטחון אהוד ברק התעכב ארוכות ליד המשגר המוזר שהוצב ברחבה.  “מה זה?”, הוא שאל את אבי פלדר מנכ”ל תע”ש. זה “שמיים אדומים”, המערכת היחידה בעולם להפעלה מרחוק של טילי כתף. ברק התרשם והמשיך. מנכ”ל משרד הביטחון שעמד מאחור, המשיך לשמוע הסברים, אולי לקראת הצטיידות אפשרית.
מערכת שמיים אדומים הינה מערכת נ”מ קצרת טווח, ממוכנת, קלה וניידת הנותנת מענה הגנתי אפקטיבי כנגד מגוון איומים אוויריים מנמיכי טוס, תוך שימוש בטילי כתף קיימים.
“המערכת בעצם מתגברת על כל החסרונות שיש לאדם שמפעיל טיל נ”מ מהכתף. היא מאפשרת לגלות מטרות בטווחים גדולים יותר מיכולת האדם משום שהיא יציבה ומצוידת באופטיקה מתאימה. כאשר חייל מפעיל את המערכת מהכתף, הטיל לא יציב וכך גם רב”ת (ראש הביות) שלו. כדי שהוא ינעל על מטרה הוא חייב להיות עליה מספר שניות, בטווח גדול, סטייה קטנה של הכתף, והמטרה נעלמת. ערנות חייל לא יכולה להיות 24 שעות שבעה ימים בשבוע. את שמים אדומים אפשר להפעיל כל הזמן יום ולילה, ואתה מוגן”, סיפר לנו חיים גרפי, מנהל הפרויקט בתע”ש.

האם המשמעות של גילוי מוקדם יותר של מטרה תוקפת משמעותה גם ירי והשמדה שלה בטווח גדול יותר?
בהחלט כן, כל עוד זה בטווח הטיל. עקב מגבלות האדם, הפעלת טילי כתף נ”מ  מבוצעת בטווחים קצרים יחסית  של עד כ- 2 ק”מ, זאת בשל  מגבלת הראייה. כתוצאה מכך ביצועי הטילים האישיים, המופעלים מכתף הלוחמים, מופחתים משמעותית ביחס לפוטנציאל הטמון במעטפת הביצועים המלאה שלהם. כמו-גם המגבלה הפיזית לעמוד בכוננות גבוהה ומתמשכת לאורך זמן.
מערכת שמיים אדומים כוללת שלושה מרכיבים: הסורק-” מכ”מ אופטי “, יחידת השליטה ויחידת העקיבה והשיגור.
א. מכלול הסורק האופטי – מבוסס על מצלמה תרמית הסורקת את גזרת האחריות ומאפשר גילוי מטרות, פסיבי, בגובה נמוך ברמת יחידת האש.
ב. מכלול המשגר –מאפשר טעינת שני טילים וכולל מצלמה חוקרת לזיהוי המטרות ומד טווח לייזר המאפשר את הצגת הטווח האופטימלי ליירוט המטרות .
ג. מכלול השליטה המרכזית (הישל”ט) – מכלול המהווה את לב המערכת ומאפשר ביצוע כל משימות המפעיל משלב הסריקה, הגילוי, הזיהוי, העקיבה, הנעילה, השיגור והתחקור.
תע”ש יצרה למעשה ב “שמיים אדומים“,  מעין סוללת טילי נ”מ לטווח קצר על בסיס טיל הכתף. המכ”מ האופטי “מגהץ” את השמיים ומעביר נתונים למערכת השליטה. ברגע שמתגלה מטרה, המכ”מ האופטי מעביר את הנתונים למערכת השליטה , שם יושב המפעיל. בשלב הזה ניתן “להקפיץ” למטרה שהתגלתה את המשגר הכולל כאמור גם מצלמה וגם מד טווח לייזר כדי לאמוד את המרחק למטרה. המערכת מעבדת את הנתונים, וממליצה לחייל על נקודת היירוט האופטימלית. מכאן כל שנותר למפעיל הוא ללחוץ על כפתור השיגור והטיל יוצא מהמשגר למטרה. מעבר לכך מערכת השליטה של  “שמיים אדומים“ היא בעלת יכולת קישוריות למערכות מכ”מ ויב”א (יחידת בקרה אווירית) חיצוניות. מה שמאפשר לה לחלק ולקבל מטרות ממערכות אחרות.

אני עדיין מנסה להבין, מדוע המערכת יותר טובה מכתף. הרי הטיל מוגדר שגר ושכח, ומרגע נעילה הוא יצא אל המטרה?
“היתרון של המערכת הוא בחישוב היירוט האופטימלי. בירי של טיל מהכתף, לחייל אין את כל מסד הנתונים. הוא שומע צפצוף נעילה של הטיל ומשגר, לאו דווקא בטווח היעיל, לאו דווקא בזמן האופטימלי. כאן המערכת עושה בעבורו את כל החישובים, ומשגרת בנקודה האופטימלית לפגיעה בסיכוי גבוה יותר. בנוסף לכך, הגילוי כאן הוא גילוי חיצוני, כלומר המטרה בהשוואה להפעלה מהכתף מתגלה הרבה יותר מוקדם ובטווח גדול יחסית ולכן גם מושמדת מוקדם יותר בטווחים המקסימליים של הטיל.
יתרון נוסף של המערכת היא המכ”מ האופטי פסיבי. בעזרת היכולת הזו קשה מאד לגלות את מיקום הכוח באמצעים של שדה קרב יבשתי. המערכת שנשאת על ידי שישה חיילים, יכולה להיפרס בכל תוואי שטח, כמעט בכל סוג של פעילות. אם בחניון לילה של כלי רק”מ על גג מבנה או במיקום מארב חודר בשטח אויב.

“אנחנו יצרנו כאן פתרון מצוין למקומות שבהם אין כיסוי של מכ”מ”, מספר ג’רפי. “המערכת מוצבת וסורקת 24 שעות באופן אוטומטי את האזור. כאשר יש חדירה אווירית היא מיד מתריעה, ובמקרים מסויימים, אם הוא מתוכנתת לירי אוטומטי, המטרה מושמדת. זה פתרון יעיל מאד לואדיות עמוקים שאין בהם כיסוי מכ”מ”.

האם כל כוח יכול להפעיל אותה או שנדרשת כאן הכשרה ספציפית?
“ההכשרה היא ברמת ההפעלה הבסיסית בלבד. המערכת מרגע שהיא מופעלת פועלת באופן אוטומטי למעט הנעילה ושיגור, שאותו מבצע החייל עצמו. אפשר גם לתכנת שיגור אוטומטי, אבל זה לא רצוי בסביבה שבה יש ריבוי כלי טייס, ותמיד כדאי שאת הירי יבצע אדם ולא תוכנה. לימוד המערכת פשוט מאד וידידותי, כל כוח קרקעי יכול להפעיל אותה אחרי הכשרה קצרה. יתרון נוסף שלה היא הפעלה מרחוק. בירי מהכתף החייל חשוף בשטח, עם “שמיים אדומים”, ניתן להגן על תא שטח מבלי להיחשף כלל. המפעיל יושב בבונקר שיכול להיות מרוחק עשרות מטרים מהמשגר, הוא מקבל תמונה עם כל הנתונים ויורה מרחוק” .
“שמיים אדומים” יכולה לעבוד גם בשעות הלילה בעזרת מצלמה תרמית שמוצבת על יחידת השיגור, בעוד שבהפעלה מהכתף צריך היורה להרכיב אמצעי ראיית לילה על הטיל, מה שמגדיל את  המשקל שצריך החייל לשאת. יתרון נוסף של המערכת היא יכולת הקירור. רב”ת הטיל מצריך קירור תמידי כדי שישאר רגיש. בהפעלה מהכתף, צריך המפעיל להחליף את בלוני הקירור כל דקה, אם נדרשת עקיבה רציפה. במערכת “שמיים אדומים“, פותחה מערכת מיוחדת של בלוני קירור גדולים המוצבים על כן השיגור, מה שמאפשר לראש הביות של  הטיל להיות לאורך זמן במצב נעילה.

האם יש למערכת אפשרות לזהות מסוק של כוחותינו ולהפריד באוויר בינו לבין מסוק אויב?
“ בהחלט כן. ניתן לשלב בשמיים אדומים מערכת “עמית-טורף”, כך שהיא תזהה ותציג למפעיל באופן עצמאי ומהיר האם מדובר בכלי טיס ידידותי או אויב… “.

לאיזה סוג טילי כתף המערכת הזו בנויה?
לכל סוגי טילי הכתף שנמצאים היום בשוק מסוג שגר ושכח. המערכת ניתנת להתאמה הן לטילים מערביים והן לטילים מזרחיים. הגמישות שלה לא מגבילה צבאות שיש להם למשל כמה סוגים של טילי כתף. המערכת מאפשרת שימוש במלאים קיימים והתאמה עתידית פשוטה וזולה לטילים עתידיים.

צה”ל כבר בחן את המערכת, ומתכוון להצטייד בה?
על זה צריך צה”ל  לענות. היתרון והייחודיות שלה בהחלט מוכרים לו…

אמיר בר שלום

“אני בטוח שיש באפשרות המדע … לתת בידינו הנשק שיבטיח את השלום וירתיע את אויבינו. זאת היא המטרה האמיתית שצה”ל וכל אלה שמקדישים את כוחם הגופניים והשכליים לצה”ל – זאת המטרה שלהם, למנוע מלחמה, להרתיע את אויבינו”.
את המשפט הזה ספק אם יש מישהו בעובדי רפאל שזוכר. הוא נלקח מנאום של דוד בן גוריון, בשנת 1963, אחרי ביקור שערך ברפאל כראש ממשלה. אלא שרפאל עברה מאז הרבה מאד טלטלות עד שהתייצבה כאחד ממוקדי הידע הגדולים בעולם בכל הקשור לייצור ופיתוח של אמצעי לחימה מתקדמים.
כיום מתהדרת רפאל בסדרה של מוצרים שחלקם נחשב פורץ דרך בעולם. גולת הכותרת היא ללא ספק מערכת “כיפת ברזל”, ליירוט רקטות קצרות טווח. מערכת שפותחה בשלוש שנים מרעיון למערכת מבצעית שתועבר בחודש הבא לצה”ל. במקביל ל”כיפת ברזל”, מפתחת בימים אלה רפאל יחד עם ארצות הברית את המערכת המקבילה ליירוט טילים לטווח בינוני “שרביט קסמים”. בסל המוצרים שלה נמצא גם “מעיל רוח”, מערכת הגנה אקטיבית לטנקים, פרויקט שנמצא בימים אלה בתהליך הצטיידות על ידי חיל השריון.
“למרות ליין המוצרים המאד רחב שלנו, והעובדה שצה”ל ומערכת הביטחון היא לקוח מאד גדול וחשוב שלנו, עדיין 98 אחוזים מהכנסות החברה מגיעות ממכירות לחו”ל”, אומר סמנכ”ל שיווק הבכיר של החברה, לובה דרורי. “הדוגמא הטובה ביותר שתמחיש את החלוקה היא פור “לייטנינג”. פוד אלקטרו אופטי לתצפית ותקיפה משנת 1996 ועד היום נמכרו 1000 פּוֹדי “לייטנינג” ל – 26 מדינות ברחבי העולם ובוצעו למעלה ממיליון שעות טיסה. חיל האוויר לצורך העניין רכש רק כמה עשרות”.
את הנתון הזה שמביא דרורי אפשר לנתח בכמה זוויות. הראשונה, ישראל וצה”ל הם בבחינת תו תקן. אין זה סוד שמדינות רבות ממתינות שישראל תרכוש מערכת מסוימת לפני שהן מחליטות. כך למשל ניתן להבין את הלחץ האמריקני הכבד על חיל האוויר לרכוש את מטוסי האף 35 החמקניים. מהצד השני ניתן לראות כי גם צבאות אחרים בעולם צברו במרוצת השנים האחרונות ניסיון קרבי רב, מה שפעם הייתה נחלתו הכמעט בלעדית של צה”ל.
“בעניין הזה ישראל בהחלט איבדה את ייחודיותה בעולם. היום ארצות הברית נלחמת בשתי חזיתות באופן רציף כבר כמה שנים. כך גם מדינות רבות בנאט”ו, כך שניסיון קרבי יש גם בחוץ”, אומר לובה דרורי. “מעבר לכך, אנחנו בסופו של דבר מדינה קטנה. קח את “כיפת ברזל“ כדוגמא. צה”ל לוחץ עלינו לסיים פרויקט מהר מאד. אנחנו מוסרים את המערכת אחרי בשלות ומספר מסוים של ניסויים.
ה”בעייה“ שלנו היא שהניסויים בדרך כלל מאד מוצלחים לכן קשה מאד לאתר תקלות. בארצות הברית למשל, מערכת עוברת מאות ניסויים לפני הכרזת מבצעיות, מה שמאפשר מוצר בוגר יותר. אנחנו, ניתן לומר, משפרים תוך כדי תנועה”.
ועדיין המספרים של רפא”ל מצביעים על כך שהרבה מאד לקוחות מעדיפים את המערכות שלכם על פני מערכות מקבילות,
“זה נכון, אבל… בהרבה מאד עסקאות, מרכיב הOFF SET, יוצר מצב שבו רוב הכסף כלל לא חוזר לרפאל. הפוד לייטנינג למשל, רוב ההכנסות עוברות לנורתרופ גרומן, השותף האמריקני שלנו. מעבר לכך, כאשר אני מגיע למשא ומתן עם לקוח אני חייב שיהיה לי ערך מוסף. כך למשל בעיסקה שלנו בפינלנד עזרנו להם להקים מעבדת מחקר לאלקטרו אופטיקה. המעבדה הזו הפכה למכון לאומי”.
הצצה חטופה בהיסטוריה של רפאל, מגלה לנו כי החברה עברה במהלך השנים הרבה מאד טלטלות כלכליות. בסוף שנות השמונים נקלעה החברה למשבר, שבעקבותיו הפכה לחברה ממשלתית. מאז היא נמצאת בתהליך של עלייה מתמדת. בשנים האחרונות עומד הדיבידנד שהיא מעבירה לממשלה על ממוצע של 200 מיליון שקל. תקציב הפיתוח של החברה עמד בשנת 2009 על 590 מיליון ₪ מתוך הכנסות של 6.3 מיליארד ₪.
“אין ספק שהפריצה שלנו קדימה היא הודות לפיתוחים שלנו. למעשה הייתי מחלק את זה לשלושה חלקים: פיתוח ארוך טווח לחמש עשרה שנה, פיתוח לטווח בינוני עד עשר שנים, ופיתוח מיידי, אומר דרורי בהתייחס לשווקים העתידיים של החברה. “העולם הולך לכיוון של לוחמה חכמה. גם אם העימותים שאנחנו רואים בעולם הולכים לכיוון הא-סימטרי שבו לוחמה הקונבנציונאלית אין יתרון, עדיין יש מקום ללוחמה חכמה. הייתי אפילו אומר שדווקא בלוחמה א-סימטרית שבו המחבל מסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית לטכנולוגיה יש הרבה יותר מקום. המודיעין שלך חייב להיות הרבה יותר מדוייק, מהיר ועדכני, והפגיעה במטרה חייבת להיות מדוייקת מאד כדי להימנע בנזק סביבתי או פגיעה בבלתי מעורבים”.

על איזה תהליך או מוצר ברפאל אתה יכול להצביע, כעל כזה שעשה את ההתאמה מהקרב הקונבנציונאלי לקרב הא-סימטרי?
“טילים. החלק הכי חשוב בטיל הוא במעוף שלו. הוא אמור להיות בטוח למשגר, מהיר מאד ומדוייק בפגיעה. לראש הקרב לא נתנו ביטוי מבחינת נזק סביבתי. פגיעה הייתה אמורה להסב נזק, נקודה. בעימות הא-סימטרי, הפגיעה כבר הייתה צריכה להיות קטלנית בטווח מאד קטן. לצורך כך פיתחנו ראשי קרב לטילים שרדיוס ההרג שלהם מוגבל מאד ומדוייק מאד”.
אחת המסקנות העיקריות של מלחמת לבנון השנייה, הייתה החוסר בבניית תמונת קרב בזמן אמיתי. כיום נמצא צה”ל בתהליך מואץ של הצטיידות במערכות פיקוד ושליטה מתקדמות שאמורות לסנכרן בין כוחות שונים מהאוויר הים והיבשה, דרך תמונת קרב משותפת לכולם. הפרוייקט הזה מצריך מעבר לתעבורת נתונים מהירה ומוצפנת גם חיבור מהיר בין מודיעין חזותי (תמונת מל”ט או תצפית) לכוח אש.
“אני חושב שעיקר ההשקעה צריכה להיות במודיעין חזותי מדוייק. רוב הלחימה הא- סימטרית מתרחשת בדרך כלל באזורים אורבנים צפופים. לכן תפוצת המודיעין לכלל הכוחות בגזרה חשובה מאד. אני רואה את העתיד בלחימה חכמה עם הרבה מאד תקשורת. מפקד יוכל לקבל על מסך קטן את תמונת כל הכוחות בגזרה, ויוכל לתרגם איך נראית המטרה מהזווית הצרה שבו הוא עומד. כיום אנחנו כבר נמצאים קרוב מאד למצב הזה”.
מעבר לתקשורת הקרבית, רפאל משקיעה הרבה מאד במיגון אקטיבי. כיום מערכת “מעיל רוח”, נחשבת לראשונה בעולם שמוצבת על טנקים במטרה להגן עליהם מפני טילי נ.ט. אחד המוצרים המתקדמים של רפא”ל בשיתוף התעשייה האווירית הוא טיל הברק 8, טיל נגד טילים שנמכר לאחרונה להודו ונועד להגנה על מתקני חוף וספינות טילים.
“שאלת המיגון הקרבי בהחלט מטרידה הרבה מאד צבאות במהלך השנים. זה תהליך של חתול ועכבר. אתה בונה מיגון, ואד מפתחים טיל שחודר אותו. הפתרון העתידי שאני רואה הוא בהגנה של שלושה מימדים על אזור שלם. כלומר מערכות ניידות של מיירטים מכל הסוגים שמתקדמת עם כוח מתמרן, ולמעשה פורסת סביבו מרחב מוגן. המערכת תדע להתמודד עם פצצות מרגמה, טילים ורקטות. חייל החי”ר יצטרכו להתמודד עם ירי נק”ל בלבד. יותר מכך, הרכב שעליו תוצב המערכת יהיה אוטונומי ויפוקח מרחוק על ידי מפעיל“

לסיום, אני רוצה לשאול אותך שאלה רגישה. אתם מתגאים מאד בפיתוח המואץ של “כיפת ברזל” והיותה של המערכת הזו פורצת דרך. האם יש היום מדינות נוספות שמביעות עניין ברכישתה?
“בהחלט כן, אבל העניין עדיין בחיתוליו. מפאת רגישות הדברים אני כמובן לא יכול להיכנס לפרטים, אבל בהחלט מדובר במוצר ייחודי ובלעדי עם פוטנציאל עצום”.

אמיר בר שלום

כבר הרבה מאד שנים עוסקת תעשיית התעופה בעולם במחקר ופיתוח של כלי טייס המשלבים יכולת טיסה אופקית ויכולת ריחוף. כבר בשנות החמישים החלו תעשיות המטוסים בארצות הברית במחקר בנושא, אבל עלויות המחקר והפיתוח בצירוף חוסר עניין של הפנטגון,  גרמו לפרוייקט להתעכב. רק באמצע שנות השמונים, אחרי שהכוחות המיוחדים של ארצות הברית הציבו את הדרישה המבצעית, הואץ הפיתוח שוב. כיום עומד לרשות הכוחות המתמרנים מסוק הV22, המשלב את שתי היכולת הללו, טיסה אופקית וריחוף אנכי.
אבל מתברר שלא רק האמריקנים עסקו בפיתוח הזה, לפני שנתיים הוחלט בתעשייה האווירית לאמץ את המודל הזה ולהעתיקו למל”טים, תחום שבו נחשבת ישראל לאחת המובילות בעולם. בתערוכת היבשה במסגרת כנס לטרון האחרון, חשפה התעשייה האווירית את הברדלס, המל”ט הראשון בעולם שמשלב את שתי היכולות.
“הטכנולוגיה של הברדלס שונה לגמרי מזו של ה- V22”,  מספר דני ביכמן, מנהל השיווק של הפרוייקט ולשעבר טייס מסוקים בחיל האוויר, ומפעיל מל”טים. “לברדלס יש שלושה מנועים בעוד ל V22 יש רק שניים מתכווננים. למעשה הברדלס הוא ממש מסוק בתצורה מסויימת. המנוע האחורי שלו הוא רוטור מסוק לכל דבר, והוא פועל רק בריחוף, כאשר המל”ט עובר לטיסה אופקית, המנוע האחורי מפסיק לפעול, ושני המנועים הקדמיים הם שדוחפים את המטוס. החלק הדומה בין הברדלס ל V22 הוא במנועים הקדמיים – הטיית מנועים Tilt-rotor – שמשנים זווית.”
ה”ברדלס”, השוקל כ- 65 ק”ג, טס ומרחף בעזרת 3 מדחפים חשמליים שקטים ומגיע לגובה של כ- 10,000 רגל (כ- 3 ק”מ). זמן השהייה שלו באוויר עולה על 6 שעות וטווח הפעילות שלו עובר את ה- 60 ק”מ. ה”ברדלס” נושא מטען ייעודי (מטע”ד) מסוג מיני פופ (Mini POP) מתוצרת התע”א. זוהי מערכת תצפית אלקטרו אופטית ליום ולילה הכוללת, בנוסף לצרכי הלקוח, את אחת מהיכולות הבאות: מציין לייזר, מד טווח לייזר או מצביע (Pointer).
ל”ברדלס” קיימת גם גרסת מיני לכוחות רגליים. המיני ברדלס נראה בדיוק אותו דבר, למעט גודל וביצועים. ה”מיני ברדלס”, שוקל עד 12 ק”ג, ובעל יכולת  שהייה באוויר של עד שעתיים. הוא נושא מטען  ייעודי  מיקרו- פופ, גם הוא מתוצרת התעשייה האווירית. מערכת “מיני ברדלס” כוללת 2 מטוסים ומערכת שליטה ובקרה (שו”ב) ניידת, נישאת בתיקי גב ע”י 2 אנשי צוות וניתנת להפעלה ע”י כוחות מיוחדים וברמת הפלוגה והגדוד.
“אנחנו למעשה מביאים היום יכולות שאי אפשר היה להשיג קודם”, אומר דני ביכמן. “לדוגמא, היכולת של מל”ט לרחף במינימום אנרגיה מול חלון של גורד שחקים בעיר גדולה, ולהעביר אחורה תמונה בזמן אמת, יוצרת תצפית נקודתית זמינה ורציפה. מל”ט שטס בגובה לא יכול לספק את התוצרים האלה. מעבר לכך, אם נוסיף את יכולת סימון הלייזר אנחנו מקבלים כלי אפקטיבי מאד בלוחמה הא- סימטרית. למעשה אנחנו יוצרים תמונת מודיעין בזמן אמת, עם יכולת קטלנית, בסביבה שבה לא פעלו בעבר מל”טים”.
מעבר ליכולות המל”ט בתעשייה האווירית עבדו על ניידות המערכת. את קרון ההפעלה של הברדלס ניתן להרכיב על כלי רכב קרבי או משוריין שנמצא בשימוש צבאות המערב. היכולת הזו מאפשרת ניידות מהירה של המערכת יחד עם הכוחות המתמרנים בשטח, תוך פריסה מהירה של המערכת. על פי דרישה מבצעית יכול קרון השליטה להפעיל שלושה מל”טים במקביל, בשלוש זירות שונות. כל חלקי המל”ט כולל חלקי חילוף וסוללות טעונות. ה”ברדלס” מונע על ידי מנועים חשמליים, מה שמאפשר לו טיסה שקטה מאד, מבלי שיתגלה על ידי כוחות הקרקע.
“יכולות איסוף המודיעין, הסיור וסגירת המעגלים של המל”ט הזה הופכות אותו לנכס ייחודי ומהפכני בשדה הקרב היבשתי והטקטי, גם עבור צה”ל וגם עבור לקוחות זרים. בפיתוח של הכלי הזה שולבה חדשנות טכנולוגית רבה שאנו מייחסים לה חשיבות אדירה”, אמר מנכ”ל התע”א, יצחק ניסן טקס החשיפה של המל”ט.
במהלך השנים האחרונות עקבו בצה”ל אחרי פיתוח ה”ברדלס”, ובימים אלה נבחנות היכולות שלו לקראת רכישה אפשרית. לא מעט נספחים זרים ששהו בכנס יכולות היבשה בלטרון באמצע אוקטובר, הגיעו לבחון את הברדלס.
“אנחנו מביטים כל הזמן על היכולת הצבאיות של ה”ברדלס”, אבל צריך לזכור שזו הסתכלות בזווית מאד צרה”, אומר ביכמן. ליכולת הריחוף של הברדלס יש שימושים רבים גם בתחום בטחון המדינה ובטחון הפנים (HOME LAND SECURITׂ-  HLS). היכולת של המל”ט הזה להמריא ממשטח קטן מאד כמו מסוק, יכולה לשמש כל תחנת משטרה. לדוגמא: ה”ברדלס”, חונה על גג התחנה וממריא ממנה בתוך שניות לכל משימה שיכולה להיות: פיקוח על צירי תנועה, איתור שריפות, מרדפים או פיקוח על הפגנות המונים. ההפעלה יכולה להיות מתוך התחנה עצמה. השילוב של זמינות כתצפית ניידת והפעלה עצמאית ומהירה, הוא בהחלט מכפיל כוח למשימות של בטחון פנים. מה גם שמשטרה פועלת בדרך כלל באזורים אורבאנים צפופים שמקשים מאד על הפעלת כלי טייס בגובה נמוך”.

אחד הצרכים המבצעיים שהולכים ומתפתחים בעשור האחרון, ובמיוחד לנוכח התגברות איום הטרור, הוא הפעלת יכולת תצפית מכלי שיט. ה”ברדלס” הוא למעשה הכלי היחיד בעולם מסוגו, שיכול להמריא ולנחות אנכית מספינות. כיום משתמשות ספינות של הצי האמריקני במל”ט אחר של התעשייה האווירית, ש”נלכד” בעזרת טכנולוגייה דמויית רשת, כדי להנחיתו על הסיפון. ה“ברדלס”, פותר את בעיית הרשת בכך שהוא ממריא אנכית ממשטח קטן מאד, מה שמאפשר להפעילו גם מספינות סיור חופים קטנות.
“אין ספק שהצורך הזה של הפעלה מהים, היה גורם משמעות בפיתוח של ה”ברדלס”, מספר דני ביכמן. אבל כל צבא שירכוש את הכלי הזה יוכל לעשות בו שימושים מאד מגוונים, מה שלא קיים במל”טים אחרים. לדוגמא: כוח קרקעי שנפרס בשטח אויב לכמה ימים. הוא ממריא את ה”ברדלס”, מנחית אותו על תא שטח שולט, במרחק של כמה קילומטרים לפניו, מכבה את המנוע ומפעיל רק את המצלמה שמשדרת לאחור את התמונה. כלומר לכוח יש תצפית קדמית, סמויה, ניידת שמופעלת על ידי מפקד הכוח באופן עצמאי. זה כלי קלאסי ליחידות מיוחדות. מעבר לכך, ניתן לפרק את הכנפיים של ה”מיני ברדלס”, ולהשתמש רק ביכולת הריחוף שלו. כלומר ליצור מעין צלחת מעופפת שמתצפתת  מעל הכוח לאורך זמן וללא רעש. ליכולות הרב גוניות האלה של ה”ברדלס”, אין היום אח ורע בעולם המל”טים”.

המציאות המזרח תיכונית תמיד ידעה מתחים, אבל זה האחרון עם תורכיה נראה חמור במיוחד מחד, אבל מעניין לא פחות מאידך. רוצים דוגמא? הנה, השבעה באפריל 2010. בשעה שבעיר קייזרי בתורכיה מתקים טקס חגיגי שבו מוסרת תעש את הטנק האחרון לצבא התורכי במסגרת פרוייקט ההשבחה הגדול ביותר אי פעם של חיל השיריון התורכי, תוקף ראש הממשלה התורכי רג’יפ טייפ ארדואן את ישראל ומכנה אותה “האיום הגדול ביותר לשלום האזור במזרח התיכון”.
הדברים האלה מביכים עוד יותר לנוכח העובדה ששר ההגנה התורכי וראשי הצבא נוכחים בטקס, מנכ”ל תע”ש אבי פלדר, מנכ”ל משרד הבטחון אודי שני ובכירים נוספים במערכת הבטחון הישראלית שהיו שותפים לפרוייקט.

המשך...