כבר בשנת 1998 פורסמו המגעים בין איראן לבין רוסיה להספקת מערכות הגנה אווירית ארוכות טווח מדגם S-300 , אולם על אף דיווחים שונים במשך השנים על חתימה ועל הספקה של המערכות האלה, נראה, כי החוזה נחתם רק בשנת 2006, ופורסם רשמית, הן על ידי האיראנים והן על ידי הרוסים רק במהלך שנת 2007. 
מערכת S-300 היא מערכת הגנה אווירית לטווחים ארוכים שנכנסה לשירות בברית המועצות עוד בראשית שנות ה-80. במשך השנים זכתה מערכת זו לדגמים רבים ולסדרה ארוכה של השבחות, הן לשימוש הזרועות השונות של הכוחות הצבאיים הרוסיים והן ליצוא. במערכת כמכלול מספר רב של דגמי מכ”מי חיפוש, מכמ”י הארת מטרות, קרונות פיקוד ודגמים שונים של טילים, בעלי טווחים שנעים בין 40 ק”מ לכ-200 ק”מ. (המערכת מסוגלת לשאת מספר דגמים של טילים ולבחור לשיגור את הדגם המתאים על פי הצורך). המערכת נמכרה בעבר ללקוחות זרים. שתי סוללות של המערכת אף מצויות בשירות יוון (ועל כן המערכת מוכרת היטב בנאט”ו).
על פי המדווח, רכשו האיראנים את הדגםS-300PMU-1 אולם אין מידע על המפרט המדויק – אילו דגמים של מכ”מים, משגרים, וטילים הוזמנו. לא ידוע גם כמה מערכות הוזמנו, ומה היקפה הכספי של העסקה.
באיראן מיועדת המערכת להחליף (או לתגבר) את מערכות ה-S-200 (קוד נאט”ו –SA-5 Gammon) המיושנות. במקביל נמסר, כי מתנהלים כבר מגעים לעסקת המשך, למערכת המתקדמת יותר S-300-PMU-2 ואולי אף למערכת החדישה ביותר – S-400. לאור הקשיים הנערמים בדרך למימוש העסקה הנוכחית, נראה כי ידיעות אלו מקורן יותר בשאיפות של גורמים בתעשייה הרוסית מאשר במגעים ממשיים. מאידך גיסא נמסר על מגעים של איראן עם בלרוס לרכש דגם מיושן של המערכת S-300 P, המצוי ברשותה עוד מתקופת ברית המועצות. מגעים אלה, אם אכן התקיימו עשויים להצביע בעיקר על חששם של האיראנים שרוסיה לא תספק בסופו של דבר את מערכת ה- S-300.
רוסיה הינה עדיין מעצמה בתחום ייצור ויצוא אמצעי לחימה, ואלה מהווים את אחד מסעיפי ההכנסה המובילים שלה. יחד עם זאת, גם בתקופת המלחמה הקרה וגם בהווה רוסיה מתייחסת ליצוא אמצעי הלחימה גם כתכלית מדינית ולא רק כלכלית. רוסיה מצויה עתה במאמץ לשדרוג מעמדה הבינלאומי, תוך יישום מדיניות חוץ אסרטיבית. יצוא אמצעי הלחימה בהקשר זה, נועד לשמש להעצמת ההשפעה הרוסית באזורי התחרות עם יריביה ובפרט עם ארצות הברית. גם חולשתה המדינית והכלכלית הנוכחית של רוסיה מוסיפה לשיקולים הללו. מדיניות יצוא הנשק הרוסית מתאפיינת כיום, כמו גם בימי המלחמה הקרה, בהקפדה יחסית על כללי הזהירות והאיזון באשר לסוגי אמצעי הלחימה, בהימנעות מהפרת המאזן האסטרטגי ומפגיעה ביציבות הבינלאומית. מבין הגורמים המשפיעים על השיקולים האלה ניתן להצביע גם על החשש הרוסי מהפרת האיזון באזורי האינטרסים שלה בחבר המדינות ובמזח אירופה, על ידי הספקת אמצעי לחימה מהמערב.
כמובן, שכל האמור לעיל רלוונטי במיוחד לגבי איראן. מאז התפרקותה של ברית המועצות, ובפרט בשנים האחרונות, איראן הפכה לפרטנר רוסי חשוב בזירה בינלאומית. שתי המדינות פיתחו שתוף פעולה נרחב בתחומים רבים, לרבות בתחום הביטחוני. כלולות בכך עסקות שונות בתחומי האוויר, הים והיבשה. לכך יש להוסיף גם שיתוף פעולה בנושא גרעיני, הכולל הקמת הכור בבושהר וגם עצימת עין לגבי “זליגת” טכנולוגיות רגישות מרוסיה לאיראן בתחומי הגרעין והטילים
עם זאת, ההתייחסות הרוסית לאיראן אינה חד ערכית, היות וזו הפכה לאתגר לא רק לשכניה ולמערב, אלא גם עבור רוסיה. איראן ניצבת כיום בראש המערך האסלאמי הרדיקלי, מלבה מתיחות בינלאומית על ידי שאיפותיה הגיאופוליטיות ובאמצעות רטוריקה מתלהמת. כל אלה, המלווים ביישום התוכנית הגרעינית, מקרבים את סף העימות. במציאות זו, למדיניות אספקת אמצעי הלחימה חשיבות רבה בשל השלכותיה על היציבות האזורית והבינלאומית ורוסיה מודעת לכך היטב.
איראן אומנם חיונית לרוסיה, אולם זאת לא כל כך בהקשר ליחסים הדו-צדדיים, אלא בעיקר ככלי עזר לקידום יעדים רוסיים במערכת הבינלאומית. במובן זה, חשיבותה של ישראל עבור רוסיה לא פחותה מזו של איראן. שכן בסופו של דבר עניינה של רוסיה הוא להפוך לגורם מגשר ולמתווך הוגן מול כל הצדדים במזרח התיכון.
ברוסיה קיימות מערכות שונות העוסקות בתחום יצוא הנשק אשר להם אינטרסים שונים ולעתים מנוגדים. מהגורמים הדוחפים ליצוא נשק ניתן להצביע על התעשיות הביטחוניות, לרבות תעשיות בתחום הגרעיני, ולצידם הצבא.למערכת הביטחון הרוסית עניין מובהק להשלים את עסקת S-300, בעיקר מטעמי יוקרה. לעומתם, הגורמים המדיניים כמו הדרג הנשיאותי והממשלתי, משרד החוץ, וכנראה גם שרותי הביון והמועצה לביטחון לאומי, הינם מתונים יותר מעמיתיהם לעיל ומתחשבים יותר במציאות הבינלאומית. המחלוקות הללו התקיימו גם בעבר ונראה שהן מתנהלות גם כיום.
סוגיית הספקת מערכות הגנה אווירית S-300 לאיראן מתנהלת כבר זמן ממושך ודחייתה הנשנית משקפת את כלל הלבטים הרוסיים המוזכרים לעיל. לרוסים ברור שביצוע העסקה ישפיע על היציבות האזורית. מעבר לכך, רוסיה קושרת את הנושא למכלול יחסיה עם ישראל וכן ליחסיה המורכבים עם ארצות הברית, בכלל זה גם לשאלת הצבת מערכות יירוט טילים במזרח אירופה.
ניתן לאמר שנושא אספקת ה-S-300 הופך בידי הרוסים למנוף לחץ, כפשוטו, על כל הצדדים במזרח התיכון, לרבות על איראן וכן על ישראל וארצות הברית. רוסיה מנסה לעשות שימוש מדיני מושכל, תוך ניהול מדיניות–סף יעילה.
אי לכך נראה שאין מדובר, כנראה, בדחייה סופית של העסקה, כפי שדווח בעקבות מפגש הנשיאים פרס ומדוודב. הדבר יהיה כרוך בהתפתחויות מדיניות המתהוות במזרח התיכון, כאשר נראה, שגם ארצות הברית וגם רוסיה נערכות ליוזמות מדיניות חדשות. מכל מקום, אם אכן מדובר בשימוש מדיני בעסקת S-300 כמנוף לחץ, סביר להניח כי כל ויתור רוסי ילווה, מטבע הדברים, במחיר מדיני שיושת על הצד השני.
שאלה אחרת בהיבט הישראלי היא עד כמה מהווה מערכת ה-S-300 איום? המערכת היא ביסודה מערכת הגנתית, המיועדת ליירט מטוסים תוקפים, (לדגמים המתקדמים יש גם יכולות נגד טילי קרקע-קרקע). עם זאת ברור כי מערכת המסוגלת ליירט מטוס בטווחים של עד 200 ק”מ יש יכולת לאיים על תעופה צבאית או אזרחית מחוץ לגבולותיה. מבחינת ישראל יש משמעות להימצאות המערכת באיראן רק אם לא ויתרה על האופציה לתקוף את מתקני הגרעין באיראן, ועל כן ללחצים על רוסיה להימנע מאספקת המערכת יש משמעות רק בהקשר של השארת אופציית התקיפה הצבאית על השולחן.
