עסקת הדלק הגרעיני עם אירן: הסחת דעת מהנושא העיקרי ?

עסקת הדלק הגרעיני הנרקמת בין ארצות הברית, רוסיה, צרפת ואיראן – בין אם היא תיושם הלכה למעשה ובין אם לאו – הולכת ומצטיירת כעוד נקודה בה זכתה איראן במאמציה להדוף את הנסיונות הבינלאומיים המכוונים לעצור את פעילות העשרת האורניום שלה. למרות שהסכם זה היה מדלל את מלאי האורניום המועשר בדרגה נמוכה (LEU) שברשותה, הוא היה גם מספק לאיראן דלק גרעיני חדש עבור כור המחקר הגרעיני שלה. יתרה מכך, איראן הבהירה מעבר לכל ספק כי אין לה כל כוונה לוותר על יכולותיה הנוכחיות, או על פעילותה הגרעינית המתקיימת בנתאנז, אראק ובכל מתקן אחר, בתמורה לעסקה זו.
    העובדות הן אלה: מרכז המחקר הגרעיני בטהרן כולל כור מחקר גרעיני קטן ומיושן, המתודלק באורניום מועשר ברמה של כעשרים אחוזים. כור זה משמש למטרות מחקר, במיוחד לייצורם של איזוטופים למטרות רפואיות ותעשיות. אך למרות היותו נתון לפיקוחה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א), נעשה בו שימוש בעבר גם למטרות של מחקר בתחום הצבאי – לייצור כמויות מזעריות של פלוטוניום. הדלק עבור כור זה הולך ואוזל, ואיראן מצאה עצמה מתמודדת עם השאלה כיצד לדאוג לאספקה טרייה, כאשר היא מעלה ספק באשר לנכונות של גורם כלשהו לשוב ולספק לה את הדלק הנדרש לאור המשבר הגרעיני הנמשך. לפני חודשים אחדים פנתה איראן לסבא”א בבקשת עזרה.
    כאשר היא עודכנה בנושא זה, ניסחה ארצות הברית קוי מתאר של עסקה אפשרית עם רוסיה, צרפת ואיראן ודנה בהם עוד לפני מפגש ה-P5+1 שהתכנס בג’נבה באחד באוקטובר 2009. מנקודת המבט של קבוצת ה- P5+1, מטרתו המוצהרת של המפגש הייתה להביא להשעיית כל פעילות העשרת האורניום באיראן, כאשר אחריה יגיע הפיתרון לסוגיה הרחבה יותר של פיתוח יכולת גרעינית צבאית. עם זאת, במהלך המפגש נדון הרעיון על פיו תקצה איראן חלק מן האורניום המועשר בדרגה נמוכה המצוי ברשותה עבור ייצור דלק בעבור הכור שלה. כלומר: העשרת האורניום המועשר בדרגה נמוכה הנמצא ברשותה של איראן לכדי 20 אחוזים תתבצע ברוסיה, והייצור, בשלב הבא, של מוטות הדלק המיוחדים עבור הכור יתבצע בצרפת. אם תתממש התוכנית, יקטן מלאי האורניום המועשר ברמה נמוכה של איראן בשבעים וחמישה אחוזים בקירוב. צעד זה יקטין את המלאי הזמין של איראן לכמות קטנה בהרבה מזו הנחוצה לייצורו של מתקן נפץ גרעיני אחד. תוכנית זו התקבלה בהתלהבות על ידי הצדדים שנטלו חלק בדיונים, וכל המאמצים במהלך שיחות ההמשך שנוהלו בוינה כוונו לניסוחה של טיוטת הסכם שהוגשה אז לאישורן של הממשלות הנוגעות בדבר.
    למרות שלא כל פרטי ההסכם פורסמו ברבים, היה ואיראן תמשיך בפעילות העשרת האורניום שלה (כפי שהיא מצהירה כי אכן תעשה), היא תצליח לשוב ולמלא את מלאי האורניום המועשר בדרגה נמוכה שלה תוך פחות משנה אחת. היא תהיה מסוגלת להשיג את הכמות שתידרש להמשך העשרתו של ליבת מתקן נפץ גרעיני אחד תוך זמן קצר הרבה יותר, מכיוון שיעלה בידה לצבור יותר מכמות זו עוד לפני שהכמות הנדרשת בעבור הדלק לכור תישלח הלכה למעשה אל מחוץ לגבולותיה (זה צפוי לקרות, על פי מה שפורסם, באמצע חודש ינואר 2010).
    מה מנסה אם כן ארצות הברית להשיג בעסקה זו? ברור לכל כי העסקה כשלעצמה לא תבלום את תוכניתה הגרעינית של איראן, וכי היא אפילו נותנת במשתמע לגיטימציה לפעילותה של זו בתחום העשרת האורניום, שהרי נושא העסקה הוא האורניום שהועשר על ידי איראן תוך הפרה ישירה של חמש החלטות של מועצת הביטחון של האו”מ. יתר על כן, העסקה לא הותוותה כחלק מאסטרטגיה אמריקנית כוללת לטיפול בשאיפותיה הגרעיניות של איראן, כי אם התהוותה למעשה כהתפתחות של בקשה ספציפית של איראן שהופנתה לסבא”א לאספקת דלק בעבור הכור בטהרן.
    השאלה הנותרת פתוחה, אם כן, היא מה מנסה הנשיא אובמה להשיג בעסקה זו. כאשר נודע לנשיא על בקשתה של איראן לקבלת אספקת דלק לכור, הוא כנראה ראה בכך הזדמנות כדי לבחון את כוונותיה של איראן, תוך הקטנה משמעותית במקביל של מלאי האורניום המועשר בדרגה נמוכה שיעמוד לרשותה. הרעיון של הקטנת מלאי האורניום המועשר בדרגה נמוכה הוא כשלעצמו מהלך חיובי, אך הצעד לא תוכנן תוך היצמדות למטרה הגדולה יותר של חסימתה של איראן בדרכה להשיג יכולת גרעינית צבאית. כאן טמונות הבעיות של עסקה זו.
כיצד יכולה העסקה המוצעת לשמש מבחן לכוונותיה של איראן? ההיגיון הוא ככל הנראה שאם איראן מוכנה להעביר חלק ניכר ממלאי האורניום המועשר בדרגה נמוכה שלה למטרות שלום, הדבר מצביע על כך שכוונותיה הן ככל הנראה כוונות שלום, או לכל הפחות לא צבאיות מיידיות. ולהיפך, אם תסרב איראן לתת את הסכמתה לעסקה, יהיה בכך אות משמעותי לכך כי כוונותיה אינן כוונות שלום טהורות: כלומר, כי היא שומרת את האורניום המועשר למשהו אחר.
    מבחן זה, עם זאת, לוקה בחסר בשני היבטים חשובים. המימד הראשון מתייחס לתנאיו של המבחן עצמו. גם אם איראן נותנת בסופו של דבר את הסכמתה לעסקה, לא יהיה בכך בשום אופן כדי “להוכיח” כי כוונותיה הן כוונות שלום, מכיוון שהיא תוכל לחשב כי יעלה בידה לשוב ולמלא את כמויות המלאי בנתאנז במהירות יחסית, ואולי לעשות שימוש גם במתקנים סודיים אחרים למטרה זו. יתרה מכך, איראן עובדת על מסלול הפלוטוניום במתקן שבאראק. באופן דומה, אם תסרב איראן לעסקה, לא יהיה בעצם סירובה זה משום “הוכחה” לכך שכוונותיה הן בהכרח צבאיות.
    הפגם השני הוא עצם הצורך הקיים לבחון את כוונותיה של איראן. למעשה, קיימים כבר די והותר סימנים לכך כי כוונותיה של איראן אינן כוונות שלום. אין צורך להרחיק לכת ולהתבונן אל מעבר לסבא”א עצמה – לא בעמדותיו של המנהל הכללי שלה אל-ברדעי, כי אם באלה של סגנו, אולי היינונן. היינונן ציין כבר בחודש פברואר 2008 כי בידי הסוכנות היו ראיות שלא עלו בקנה אחד עם כל הסבר אחר מלבד זה שאיראן שואפת להשיג יכולת גרעינית צבאית. קיומו של מתקן ההעשרה השני בקום מעיד אף הוא על כך.
    כשלעצמם, מבחנים אלה של כוונותיה של איראן אינם תורמים דבר, אך הבעיה היא שהם יכולים גם להיות מסוכנים. בשל ה-framing של אותו ה”מבחן”, אם לבסוף תודיע איראן השבוע על הסכמתה לעסקה – במיוחד לאחר שהיא הודיעה כי היא זקוקה ליותר זמן לאחר שארצות הברית, רוסיה וצרפת כבר הסכימו שלושתן – קיימת סבירות גבוהה לכך כי נחישותה של הקהילה הבינלאומית להתמודד עמה בקשיחות תקטן באופן ניכר. הדברים ייראו כאילו איראן בחרה “סוף סוף” במסלול של שיתוף פעולה, כאשר במציאות אותה העסקה הספציפית לא תוביל לדבר מעבר (במקרה הטוב) לעיכוב תוכניותיה של איראן.
    הקהילה הבינלאומית אינה יכולה להרשות לעצמה לאפשר לעסקה זו להסיח את דעתה מן המטרה הרחבה יותר שהיא הציבה לעצמה, קרי עצירתה של איראן בדרכה של זו לפיתוח נשק גרעיני.
     אם תקבל איראן את העסקה, האתגר עבור הקהילה הבינלאומית יהיה להמשיך לשאת ולתת תוך הקפדה על אותה מידה של נחישות כפי שהייתה קיימת לפני שהעסקה סוכמה. לכל הפחות, יהיה על הקהילה הבינלאומית לשקול את עיכוב אספקת הדלק עבור הכור הגרעיני האיראני עד אשר יושג הסכם נרחב יותר עם איראן שיתמודד עם הסוגיות האמיתיות המהוות סיבה לדאגה.
ואם תדחה איראן את העסקה, תיוותר הקהילה הבינלאומית במצב מביך, ואולם לכל הפחות נחישותה בכל הנוגע לעצירתה של איראן תמשיך ככל הנראה להיות איתנה.