הרבה מאד ויכוחים מתנהלים לאחרונה באשר לתוצאות מבצע עופרת יצוקה, אבל באשר לעובדה אחת אין עוררין, השקט חזר לדרום. גם אם באופן זמני, הוא עדיין שקט משכר ויש שיגידו משקר.
מאז סיום המבצע בראשית חודש ינואר 2009, נורו לעבר ישראל כ 300 רקטות. כביכול נתון שאמור לכרסם בתוצאות המבצע. אבל בבחינה מדוקדקת יותר של התפלגות הירי, אנחנו רואים כי רובו התבצע קרוב מאד להפסקת האש, עד שחמאס הצליח לשקם את מרותו על כל חלקי הרצועה. את הירי בחודשים האחרונים לא מייחסים במערכת הבטחון לארגון חמאס , אלא דווקא לארגונים סוררים אחרים שמסרבים לקבל את מרותו, וזו הסיבה שאנו רואים טפטוף של רקטות ולא ירי מסיבי כפי שהיה בעבר, כאשר המשגרים היו אנשי עז א דין אל קאסם, הזרוע הצבאית של חמאס.
באופן מאד לא תמוה מזכירה רצועת עזה של סוף 2009 את לבנון שאחרי המלחמה האחרונה. שני הארגונים, חמאס וחיזבאללה ספגו מכה צבאית קשה, מעל ומעבר למה שחזו. אם חיזבאללה חשב כי ישראל תהסס להיכנס ללבנון אחרי שעזבה אותה שש שנים קודם, הוא טעה, בדיוק כמו שטעה חמאס כשחשב כי ישראל תירתע ממבצע גדול ברצועה לנוכח ההתעצמות שלו והמחשבה על עשרות הרוגים בקרב חיילי צה”ל. גם חיזבאללה וגם חמאס נזהרים היום מאד מלהיגרר לעימות צבאי עם ישראל, וזו בהחלט יכולה להיות שורה תחתונה סבירה למהלכים הצבאיים של ישראל בשלוש וחצי השנים האחרונות.
אבל…
משולש המאמצים של חמאס.
המאמץ הצבאי.
בישיבתה השבועית של ועדת חוץ ובטחון לפני יותר מחודש, סקר ראש אמ”ן, האלוף עמוס ילין את מצבו של שלטון חמאס ברצועה. נתון אחד גרם לחברי הכנסת להרים גבה, חמאס ערך ניסוי יומיים קודם, בטיל חדש לטווח של 60 קילומטרים. המשמעות של הנתון הזה, ירושלים, תל אביב,ואפילו נמל התעופה בן גוריון נמצאים תחת קשת האיומים של חמאס. מתברר שהמאמץ הצבאי של חמאס מועתק באופן מלא מאחיו הלבנוני- חיזבאללה. גם שם היה מי שאמר לאחרונה, אנחנו נגיע הרבה אחרי חיפה בעימות הבא.
אבל המאמץ הצבאי לא מסתיים רק ביכולת רקטית משופרת. במקביל לכך בונה חמאס מחדש את המערכים הקרקעיים שלו מאמץ ניכר מושקע בניסיון הברחת נשק חדיש, כגון טילי נ.ט משופרים וטילי כתף נגד מטוסים.
המאמץ האזרחי
בפעם הראשונה מאז תפס את השלטון צריך חמאס, כמו חיזבאללה בלבנון, לתת דין וחשבון נוקב לתומכיו ברחוב העזתי. גם אם הדברים לא בהכרח מובאים בהבלטה באמצעי התקשורת, חמאס צריך היום להתמודד עם זעם רב ברחוב העזתי שמשלם מחיר כבד על בחירתו באיסמעיל הנייה. רוב הבתים שנהרסו במבצע עופרת יצוקה לא שוקמו, באופן מאד לא מפתיע חמאס מפנה את רוב הכסף שהוא מקבל להתעצמות צבאית ולא לשיקום. קציני מנהלת התיאום והקישור בעזה יודעים לספר כי רק שליש מהבטון שמוכנס לרצועה, מגיע בסופו של דבר לאזרחים, רובו מופנה לבניית בונקרים חדשים.
שיקום היכולת למשול
עד כמה שהדברים נראים כיום לא ברורים ברצועה, חמאס לא זנח את עקרונותיו, למרות מצבו הקשה, לא רק מול ישראל אלא גם מול מדינות ערב שהפנו לו כתף קרה. רצועת עזה עבור חמאס עדיין נתפסת כנכס אסטרטגי. זו הסיבה שהוא עוזה היום את מירב המאמץ, כדי לשדר תחושה של בעל בית, ולא רק מבחינה צבאית ודרך כוונות הנשק. למשל, באחרונה החל חמאס במבצע חלוקת כסף לנזקקים, משהו בסגנון מבצע
“יום טוב” בישראל… .
את הדוגמא ההפוכה לאכיפת המשילות סיפק חמאס בעימות שלו עם תא “אל קאעיידה” שקם באחת השכונות ברפיח. 12 שעות אחרי הכרזת העצמאות של אותו תא, נהרגו של חבריו, גם אלה שרק נפצעו בעימותים , פונו באמבולנסים לבתי חולים, אבל נעצרו במחסום חמאס בדרך…
רצועת עזה והחנק הכלכלי.
אחת הדמויות הבכירות במערכת הבטחון נוהג להציג נתון מעניין בתחילת כל הרצאה שלו על רצועת עזה.
תושב שדרות מרוויח פי 25 מתושב בית חנון. המרחק בין שני הישובים האלה אינו עולה על קילומטר אווירי. זו נוסחה שבכל מקום אחר בעולם היא עילה למלחמה. המצב הזה לא רק שלא השתפר אחרי עופרת יצוקה, הוא אפילו החמיר. כיום רוב תושבי רצועת עזה נזקקים לארגוני הסיוע הבינלאומיים שפועלים ברצועה כדי להתקיים. ברור שכל עוד המצב הזה מתקיים, לחמאס תהיה קרקע פורייה ללבות את הלהבות כלפי ישראל והמצור שהיא מטילה על הרצועה. זה גם בדיוק הפתח לאיראן, שבונה לא רק דיוויזיה על גבולה הצפוני של ישראל, אלא גם בדרומה, אם כי ברצועה החדרת הנשק קשה הרבה יותר, ודי להזכיר את תפיסת אניית הנשק “פרנקופ” לפני חודש כדי להעיד על כך.
הפילוג בחמאס
למתבונן הישראלי הממוצע , שלטון חמאס נראה כמקשה אחת , ולא כך הוא המצב בשטח. שלא כמו מקבילו הלבנוני חיזבאללה, שם למרות תוצאות המלחמה לא נפגעה מנהיגותו של נאסרללה מבחינה היררכית, השוני בהנהגת חמאס בולט היום לעין. די להציץ בהתנהלות הארגון בעניין עסקת שליט כדי להבין זאת. במהלך המגעים עם חיזבאללה בעסקת רגב וגולדווסר ז”ל , הייתה כתובת אחת – נאסראללה. בעניין שליט מוצאת עצמה ישראל לא פעם מול שלושה גופים שונים, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. איסמעיל הנייה מעוניין לסיים את העסקה כמה שיותר מהר כדי להציג לפלסטינים בגדה כי רק הוא בדרכו האלימה הצליח להביא לשחרור אסירים ולצורך כך הוא מוכן להתפשר על שמות. מולו ניצב מנהיג חמאס חוץ ,חאלד משעל שמקשיח את עמדותיו בכל הקשור בזהות המשוחררים, כדי להציג את הנייה כפשרן, וזאת בשל המאבק בין השניים על הנהגת חמאס. חזית שלישית שעולה מדי פעם מגיע מצידו משל מנהיג הזרוע הצבאית ברצועה, אחמד ג’עברי. ג’עברי נקלע לעיתים קרובות לחילוקי דעות עם הנייה, בעיקר באשר לדרכי התגובה הצבאיות.המתח המובנה הזה נובע מההכרה של ג’עברי כי שקט לאורך זמן ללא מאבק צבאי עם ישראל עלול לגרום לו לאבד שליטה בזרוע הצבאית. כבר היום אנו רואים כמה מקרים בהם עוזבים פעילי עז א דין אל קאסם את שורות הארגון ומקימים או מצטרפים לארגונים קטנים אינם נענים להפסקת האש שכופה חמאס. וזה לא סלע המחלוקת היחיד בין השניים.ג’עברי עצמו משתתף במשא ומתן בעניין שליט, לא רק כדי לקבוע את הרשימה, אלא גם ואולי בעיקר, לדאוג להתחייבות ישראלית שלא להתנקש בחייו בשל היותו המוח המבצעי אחרי החטיפה…
סיכום
העובדה שמחירי הדירות בעוטף עזה הכפילו עצמם בשנה האחרונה אומרת הרבה על איך נתפס השקט הנוכחי בנגב המערבי. מאידך, אין ספק שחמאס לא אמר את המילה האחרונה, ותעיד על כך היכולת הנוכחית שלו לפגוע – בהינתן פקודה- בכל אחת מערי מרכז ישראל.
ולצד זאת צריך לזכור, חמאס ספג מכה קשה לא רק במובן הצבאי , והוא בהחלט מורתע היום מלפעול נגד ישראל שנתפסת בעיניו כבלתי צפויה. חמאס הפך מארגון טרור חזק לצבא חלש, אומר בכיר בצה”ל , יש שיראו בכך רמז על המחיר שעלולה רצועת עזה לשלם בעימות הבא.
