נשיא אמריקני חדש שרוצה לעצב מחדש את הכללים, לייצר אג’נדה חדשה במדיניות החוץ והפנים, לסדר מחדש את סדר העדיפויות הלאומי ובעיקר להיות שונה עד כמה שאפשר מקודמו. נשמע מוכר? בהחלט כן לכל מי שאוזנו כרויה בשנה האחרונה לקולות המגיעים מוושינגטון. אבל… הכוונה היא דווקא לנשיא הקודם שישב בחדר הסגלגל, ג’ורג בוש הבן.
נזכיר, ג’ורג בוש הבן נכנס לבית הלבן אחרי מערכת בחירות צמודה מאד ושנויה במחלוקת מול יריב עיקש ודומיננטי מהמפלגה הדמוקרטית, אל גור. בוש הבן רצה לעצב מחדש את היחסים עם ישראל, יחסים שהפכו חמים מאד בעידן קלינטון. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון המתין להתפתחויות. שרון כדרכו אהב לבחון את המצב בקור רוח. תחילת הקדנציה של בוש הבן התחילה עם רוח קרירה מאד לישראל. בל נשכח בוש הבן בתחילת דרכו נסמך במידה רבה על הידע של אביו, שהעמיד זמנו את אחד הממשלים הקשוחים ביותר כלפי ישראל, בראשות ג’יימס בייקר ,ידידו ממועדון החברים הסגור של טקסס. בעיקר היה מי שב-1991 הכריח את ראש הממשלה דאז, שמיר להגיע לועידת מדריד ולשבת עם סוריה, ירדן והפלסטינים. שמיר היה עקשן, אבל לא טיפש ,הגיע. כך נראו ימיו הראשונים של בוש הבן בבית הלבן, לחנך מחדש את הידידה במזרח התיכון, כך נראתה שנתו הראשונה של אובמה. אלא שאת בוש הבן תפס אירוע לא צפוי באחד עשר בספטמבר. “צריך להרוג את כל הממזרים האלה”, סינן בוש בשעה שהוברח על ידי סוכני השירות החשאי ששמרו עליו בצהרי אותו יום. בוש רתח, כך לפחות על פי הפרסומים, בשעה שמטוסו חג מעל שמי ארצות הברית ללא כתובת מדויקת לנחיתה, עד שיתבהר המצב על הקרקע. בוש של הנחיתה היה שונה לגמרי מבוש של ההמראה, באחד עשר בספטמבר 2001. מאז הפכה ארצות הברית למובילה העולמית במלחמה בטרור הג’יהאדיסטי, לידידתה הגדולה ביותר של ישראל ולראש החץ נגד פרויקט הגרעין של אירן. את כל אלה ניסה הנשיא אובמה לשנות. לא עוד כתף קרה לעולם הערבי אלא הושטת יד בדמות נאום בבירת המדינה הערבית המתונה ביותר והחשובה ביותר, מצרים. במקביל, לא עוד הצהרות לוחמניות כלפי אירן, אלא התחלה של דיאלוג .
הימים האחרונים הוכיחו כי משהו זז בממשל האמריקני. סנקציות מחמירות על אירן, אחרי שזו החזירה סטירת לחי ליד המושטת האמריקנית, תגבור כוחות באפגניסטן כדי להכריע את הטליבן ולהציל בדרך גם את פקיסטן המקרטעת מחד והגרעינית מאידך.
מה שאובמה הכין עכשיו הבין בוש אחרי האחד עשר בספטמבר. רק טעות אנוש של מחבל מפוחד הפרידה בין נחיתת החירום של מטוס דלתא להתפוצצותו באוויר מעל דטרויט, לפני כחודשיים. השאלה היא האם היה אובמה נחרץ יותר אם היו נהרגים מעל אדמת ארצות הברית כל שלוש מאות נוסעי טיסת דלתא? למזלו ומזלנו המבחן הזה נחסך מכולם, אבל המסר ברור. הממשל הנוכחי למרות מתק השפתיים כלפי אירן והיד המושטת לעולם המוסלמי, חייב להבין את המציאות. אירן בדרך פצצה גרעינית, אל קאעיידה ממשיך לראות בארצות הברית ונכסיה מטרה לגיטימית, בין אם זה באוויר בים או ביבשה.
אין כתובת בעזה
גם לנו הכתבים הצבאיים היה נדמה שהנה, עסקת שליט עומדת בפני סיום. קלטת הוידיאו הועברה לישראל כהוכחה למצבו של שליט, אסירות פלסטיניות הועברו לעזה ולגדה, וכל שנותר הוא לפתור את רשימת האסירים. אף אחד לא שיער שהפער בין הצדדים הוא כל כך גדול. בין הצדדים? לא אלה שאתם חושבים, לא ישראל והפלסטינים, אלא בין חמאס לבין עצמו. בישראל חשבו כי רצינותו של המתווך הגרמני מעידה על רצינות הצד השני. כך היו הדברים במשא ומתן עם חיזבאללה בכל שלוש העסקאות האחרונות: חטופי הר דב, טננבאום וגולדווסר-רגב בכולם היה המשא ומתן קשה מרגיז, ממש הופך קרביים בכל פעם שחזר השליח עם תשובות מביירות. אבל בכל המקרים היה ברור – יש בצד השני כתובת ועסקה, עד כמה שתהיה כואבת, תקויים במלואה. לא כך הם הדברים עם חמאס. אין כתובת בצד השני. איסמעיל הנייה ראש הממשלה הנבחר נחשב למתון ביותר מבין המנהיגים. הוא שחי בעזה רואה כל יום את האזרח העזתי סובל ומטייל בין הריסות הבתים, זכר למבצע עופרת יצוקה. הוא מבין שעד כה חמאס בראשותו נצרב בתודעה הפלסטינית כמי שכמעט הביא חורבן על רצועת עזה בחודש ינואר 2009. לכן, רק הישג בדמות שחרור אסירים המוני, יצרוב אותו בתודעה הפלסטינית כמנהיג חזק. מנגד ניצבים שניים, וכל אחד מהם סיבותיו עימו. בדמשק זהו חאלד משעל. רשמית ראש הלשכה המדינית של חמאס, מעשית, המתאם הראשי של יבוא הטרור לעזה והקול הניצי ביותר בחמאס. מבחינתו, אין עסקה בלי שחרור אלפי מחבלים ובעיקר מנהיגים, כמו אחמד סעדאת מראשי החזית העממית ומרואן ברגותי ראש התנזים. טוב… הדברים נראים אחרת ממלון חמישה כוכבים בדמשק, שם הריסות 73 שוקמו מזמן.
הצלע השלישית במשולש הוא אחמד ג’עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס. ג’עברי כמו הנייה רואה את הסבל היומיומי של האזרח הפלסטיני. אבל הוא שלא כמו הנייה לא עומד לבחירות. הוא מינוי לכל החיים, (ובעזה הם בדרך כלל קצרים ולא קלים כשאתה ראש זרוע צבאית של ארגון טרור…), ונראה מה יקרה למי שיעיז להלין על כך. עיינו ערך פלג אל קעיידה שהכריז עצמאות ברפיח, גם מי שפונה פצוע מהמסגד הנצור, מת בדרך לא טבעית בדרך לבית החולים שכדור לא טועה פגש את ראשו מטווח קרוב. ג’עברי מבין כי שחרור שליט יפגע קשות במעמדו בארגון. שליט הוא עדיין נכס לג’עברי, נכס שבלעדיו יהפוך ג’עברי לנרדף, בערך כמו נאסרללה בצפון. לא בכדי אחת הדרישות במשא ומתן עם ישראל היא ערובה לחייו. אבל לג’עברי יש עוד סיבה לדאוג למעמדו ולארגונו, שלא אחת הפך את המצב בעזה לארגון שיש לו ממשלה נבחרת ולא ממשלה נבחרת שיש לה זרוע צבאית. משהו בבחינת “הזנב מקשקש בכלב”. מצרים שהולכת יד ביד עם ישראל במאבק בהברחות, במילים פשוטות סוגרת את הברז לג’עברי ואנשיו בדרום רפיח עם קיר הפלדה שהיא בונה יחד עם “מומחים אמריקנים”. בלי הברחות נשק מסיביות ובלי גלעד שליט, ג’עברי הופך להיות פגיע וחלש.
את זה ג’עברי מבין היטב, משעל נמצא רחוק מספיק כדי לשחק את הבלתי מתפשר והנייה חלש מידי לכפות את רצונו.
התוצאה – עסקת שליט תקועה, ואפילו שליח גרמני נחוש ,לא מוצא כתובת בעזה.
