מאת: אמיר בר שלום. הראשון ביוני ייזכר בהיסטוריה כאחת מנקודות השפל המשמעותיות ביותר של יחסי ישראל – תורכיה. הכול כבר נאמר, נכתב ושודר (ובצדק) על כשלון ההסברה הישראלית, ואיך ישראל נתפסה כתוקפנית בעוד שהיו אלה מיטב חייליה שהותקפו על ידי פעילי טרור במסווה של פעילי שלום. ועדת החקירה, או ועדת הבדיקה כפי שהיא מכונה במסדרונות הממשלה, כבר החלה בעבודתה כשהשורה התחתונה כבר די ברורה, כשל מודיעיני של צה”ל וכשל הסברתי של צה”ל והדרג המדיני. אבל לצד כל אלה, כשגלי ההדף של הפעולה עדיין מכים בישראל מכל כיוון, שווה לעצור,להביט לאופק ולשאול, האם הפעולה הזו באמת השיגה את מטרתה לטווח הארוך? האם היא פגעה או הגבירה את כושר ההרתעה של ישראל.
מתוך בליל הגינויים שהגיע מכל רחבי העולם במהלך הבליץ על ישראל, נעמו לאוזני מספר שתיקות. נכון, פועלי הנמל בשוודיה לא יפרקו סחורות מישראל, גם סבלי נמל האוויר באיסטנבול ישליכו בפראות מזוודות של תיירים ישראלים, אבל האם אלה הקולות שיעצבו את מדיניות העולם החופשי בעתיד? ספק גדול. כישראלים אנחנו נוטים כל העת להתייחס להווה, כאן ועכשיו. אבל, אם ננסה להבין את ההיגיון שעומד מאחורי ההקצנה התורכית, נבין כי ישראל היא רק כלי משחק כרגע, ושנבין זאת יקבלו הפעולות האחרונות פרספקטיבה אחרת.
אין זה סוד שתורכיה פונה מזרחה, לאיראן לסוריה, לכוחות ציר הרשע כפי שהם הוגדרו על ידי הממשל האמריקני הקודם. את כל הכעס על אי הרצון הבולט של אירופה לקבל את תורכיה לאיחוד האירופי, מוציא ארדואן על ישראל. בדיוק על הרקע הזה נעמה לאוזני שתיקתם של המנהיגים באירופה. לא שמעתי מחאה רשמית של מרקל מגרמניה או סרקוזי מצרפת. לעומת זאת שמעתי תמיכה חד משמעית של ברלוסקוני בישראל. האם אירופה מוכנה לקבל לקרבה שמונים מליון מוסלמים, כחברים באיחוד האירופי…? התשובה ברורה מאליה, ובמקרה הפשיטה על המרמרה, ישראל לדעת רבים קרעה את המסיכה מפרצופו של ארדואן.
ישראל מתברר לא נמצאת לבדה במסלול ההתנגשות מול תורכיה. בעוד שאנחנו הישראלים מתמקדים באיומים התורכים בעקבות הפשיטה, יש מי שזוכר לארדואן את הניסיון להביך את ארצות הברית. ערב ההחלטה על סבב סנקציות נוסף על אירן, הזדרזו מנהיגי ברזיל-לולה ותורכיה- ארדואן להתרפס בפני אחמדינג’אד ולהציג “הסכם” שימנע את המהלך באו”ם. בבית הלבן רתחו. את הדברים ששמעתי משם אפשר לתמצת המשפט הבא:”ארדואן יכול להשתולל בתורכיה כדי לחזק את מעמדו הפנימי, אבל להביך את ארצות הברית זו כבר חציית סף מסוכן”. לא בטוח שארדואן מבין זאת.
עובדה נוספת שהציבור בישראל לא שם אליה לב, היא הירידה בסקרים של ארדואן מול מנהיג המפלגה החילונית כמאל קיליצ’דראולו. לראשונה מאז עלה לשלטון לפני שבע שנים, נמצא ארדואן בפיגור מול האופוזיציה החילונית, מפרק אט אט את מורשת אטטורק, שקידשה את הפרדת הדת מהמדינה. בתהליך ארוך וזוחל מעלים ארדואן את שכבת הקצונה הבכירה בצבא, כדי ליצור דור חדש שיהיה נאמן לדרכו. הוכחה לכך קיבלנו במינוי האחרון שלו, חקאן פידאן, לראשות ה”מוסד” התורכי. כל זה קורה, שנה לפני הבחירות בתורכיה. כבר היום יש קולות בסביבתו של ארדואן שקוראים להקדים את הבחירות כדי לנצל את מומנטום המרמרה.
לצד המנגנון המדיני שאט אט כובל את ארדואן ודוחק אותו החוצה מהמערב, קיים גם המנגנון הצבאי. ללא ספק תורכיה היא מדינה חשובה מאד לנאט”ו. מיקומה במזרח התיכון בין אירופה לאסיה, ובמיוחד גבולה עם אירן היא נקודת אסטרטגית למעצמות המערב. המחשבה הראשונה שעולה היא כי נאט”ו מעולם לא יוותר על תורכיה בשל כך. אבל…
באוקטובר 2009 ביטלה תורכיה את השתתפותו של חיל האוויר הישראלי בתרגיל של נאט”ו. תגובת מטה הפיקוד של הברית הצפון אטלנטית הייתה חד משמעית וחדה, ביטול התרגיל כולו. רמז יותר עבה ארדואן לא יכול היה לקבל. על פי ההתנהלות שלו לאחרונה, גם בנאט”ו יש מי שמרים גבה לגבי ארדואן.
פן נוסף של המנגנון הצבאי מול תורכיה הוא שיתוף הפעולה הביטחוני שכולל בתוכו את היצוא הבטחוני מישראל לתורכיה. עסקת המל”טים האחרונה שנחתמה עם התעשייה האווירית ואלביט, עומדת להסתיים בקרוב, לקורת רוחו של חיל האוויר התורכי שקלט את המטוסים, ולמורת רוחו של השלטון. זה בדיוק הלך הרוח בעניין השבחת הטנקים הטורקיים בישראל. אמנם ארדואן לא נכח בטקס המסירה של הטנק האחרון, מי שנכח שם היה שר ההגנה ( נזכיר- אירוע שהיה לפני המשט לעזה). הדרש משני האירועים האלה ברור, צבא תורכיה כמגן החוקה ומורשת אטטורק עדיין מביט על ארדואן ולא מתערב. בתשובה לשאלתי, האם יכול להיות שהצבא התורכי חלש מידי מכדי להתערב, ולמעשה ארדואן הצליח לחדור לתוכו עמוק מספיק? ענה בכיר במשרד החוץ:”ארדואן מדבר והצבא שותק, כשזה יגיע לניתוק יחסים עם ישראל או ליווי צבאי של משט תורכי לעזה, בנקודה הזו הצבא כבר לא יבליג”.
