השבוע השני במלחמת לבנון השנייה. הכאוס בצד הישראלי רב, חיל האוויר מתקשה להשיג מטרות על אדמת לבנון, אלה נגמרו לו מהר מאד בימיה הראשונים של הלחימה. ישראל ממשיכה לספוג מטחים של עשרות רקטות ביום, מבלי שהכוחות הקרקעיים מצליחים להגיע להישג משמעותי. הלחץ של צמרת צה”ל והדרג המדיני על חיל המודיעין והמוסד מתגבר. בישראל רוצים להגיע להישג משמעותי שיכריע – לפחות תודעתית- את הצד השני. המטרה שנקבעה ברורה, להגיע לחסן נאסרללה בכל מחיר.
במהלך יום חמישי , ה20 ביולי מתקבל מידע לא ברור על מיקומו של חסן נאסרללה. בחיל האוויר מתכוננים לתקיפה, כאשר ברור שנאסרללה נמצא בבונקר שהוכן מראש. המידע מצביע על כך שנאסרללה או בכירים אחרים של הארגון נטשו את רובע הדאחייה השיעי שנהרס קליל על ידי חיל האוויר, והם מסתתרים בבונקר בשכונת בורג’ אל בארג’נה, מחנה פליטים פלסטיני בדרומה של ביירות.
מסת התחמושת שהוטלה על המבנה במחנה הפליטים בלילה שבין ה20 ל21 ביולי הייתה מהגדולות שהטיל חיל האוויר במלחמה כולה. המבנה נהרס כליל, נאסרללה הבין שחיפשו אותו ולכן דאג לצאת לתקשורת למחרת וללעוג לחיל האוויר הישראלי.
הסיפור הזה של הפצצת המבנה בבורג’ אל בארג’נה, מחדד את הצורך המתגבר של חיל האוויר הישראלי בפצצות חודרות בונקרים. כל שכן אמורים הדברים אם נחשוב לרגע על איך תראה תקיפה ישראלית באירן. טהרן, כחלק מהסקת המסקנות שלה מההפצצה הישראלית בעיראק, הבינה כי רוב מתקני הגרעין חייבים להיות מתחת לאדמה.
זו הסיבה שרבות מיצרניות הנשק בעולם מפתחות את “חודרות הבונקרים” ה“Bunker buster“ .
על פי הודעת משרד ההגנה האמריקני בספטמבר 2008, אישרה ארצות הברית לחברת בואינג למכור לישראל את פצצת ה GBU 39, חודרת הבונקרים החדישה ביותר שקיימת בשוק. על ביצועי הפצצה ניתן ללמוד רק על פי הפרופיל שלה באתר היצרנית בואינג, שכן צבא ארצות הברית וחיל אוויר אינם מפרסמים דבר על ביצועי החימוש הזה.
ה GBU 39 נחשבת לנשק מושלם בלחימה בשטח בנוי, כיוון שהראש הקרבי הקטן ומיקוד הפגיעה בשטח מצומצם מאפשרים לטייסים לפגוע במטרות באזורים עירוניים ולהפחית את הסכנה לאזרחים, בהשוואה לחימוש המסורתי. על פי פרסומים לא רשמיים טווח הדיוק שלה נע בין חמישה לשבעה מטרים. משקלה של הפצצה 113 קילוגרמים (250 פאונד) , הפיתוח שלה החל כלקח מהפעלת חיל האוויר האמריקאי בהפצצת ערים במלחמות קוסובו ועיראק.
יתרון נוסף של ה GBU 39 הוא במשקלה. כל מטוס אפ 15 של חיל האוויר יכול לשאת קרוב לעשרים פצצות כאלה בכל גיחה. הגמישות המבצעית הזו לא התאפשרה בעבר, שכן אז היה מצוייד מטוס לתקיפת בונקרים בפצצה אחת במשקל רב. על פי פרסומים בארצות הברית כל פגיעה של פצצת ה GBU 39 במטרה, שקולה לפגיעה של פצצת אוויר במשקל טון. כך שיכולת הקטלניות של כל גיחה גדלה בקרוב לארבע מאות אחוז בעקבות הפיתוח הזה שמשלב יכולת חדירה עמוקה עם משקל נמוך.
על פי הנתונים הרשמיים הפצצה יכולה לחדור בטון בעובי 1.5 מטרים בעזרת ראש קרבי קטן יחסית, עם 23 קילוגרמים חומר נפץ. מנתונים לא רשמיים שדלפו משדה הניסויים של בואינג לתקשורת האמריקנית, מתברר שכושר החדירה שלה קרוב לשניים וחצי מטרים של בטון מזויין. את ה GBU 39 אפשר להטיל ממטוסי אף-15איי ואף-16 ממרחק של כמאה קילומטרים מהמטרה, מה שיקל על המטוס התוקף בהתמודדות עם מערכות ההגנה נגד מטוסים של האויב.
על פי פרסום של הכתב הצבאי של עיתון הארץ, עמוס הראל, ביקשה ישראל מארצות הברית אלף פצצות מדגם GBU 39, משגרים וציוד נלווה, בשווי כולל של 77 מיליון דולר.
“עד לסוף השנה הנוכחית אמורה ישראל להתחיל לקבל את חודרות הבונקרים שלנו”, אומר לי דן גספרינג , ראש חטיבת מונחה בחברת בואינג, בפגישתנו במטה החברה בסנט לואיס, מיזורי בחודש מאי האחרון. “ללא ספק מדובר בפצצה המתקדמת ביותר בעולם בתחום פיצוח הבונקרים, מה שיאפשר לחיל האוויר הישראלי גמישות מבצעית ויכולת פגיעה מדייקת במטרות. היתרון שלה על פני פצצות אחרות היא הנוחות בהפעלה. מדובר בפצצה שמוכנה מיד להעמסה ושילוח. שלא כמו פצצות מונחות JDAM – The Joint Direct Attack Munition
ה GBU 39 היא פצצה מוכנה מראש מהבונקר לכנף המטוס”.
ה GBU 39 כוללת שתי תצורות. הראשונה מונחת GPS, מיועדת לפיצוח בונקרים ולמטרות נייחות מבוצרות. הדגם האחר שמכונה GBU 40 (מתוצרת בואינג)
ו GBU-53 (SDB II) מתוצרת רייתון, הוא דגם מונחה מכ”מ פנימי ויכולת צילום של מטרה. הדגם הזה משמש לפגיעה במטרות נעות.
“ה GBU 39, מאפשרת למפעיל שלה גמישות גדולה מאד ביכולות. אם כבר היינו צריכים לזרוק על בונקר פצצה במשקל טון, ולהמתין לגיחת צילום נוספת כדי לאמוד את הנזק, היום היכולת של המטוס לשאת כמה פצצות כאלה חוסכת המון זמן בהשמדת מטרה”, מספר גספרינג. “לפצצה יש היום יכולות חכמות כמו כיוון זמן הפיצוץ מרגע חדירה. היכולת הזו לכוון את הפיצוץ יחד עם הדיוק שלה מאפשר לי היום לחדור בונקר בעזרת כוח האינרציה של המעוף, ולפוצץ את הפצצה בחלל הפנימי של הבונקר. עם הפצצות הישנות הפגיעה בשוכני הבונקר הייתה רק בעקבות קריסה של המבנה. אם הוא לא קרס, מי שהיה צריך להיפגע, היה ניצל”.
אנחנו מדברים רק ה GBU 39, מה לגבי הדגם הקודם של הפצצה שסופק לישראל כבר בשנת 2005?
“הדגם הזה נמצא כבר זמן רב בשירות חיל האוויר הישראלי“, אומר גספרינג. אני מבין שנעשה בו שימוש נרחב במהלך מלחמת לבנון השנייה. את זה הבנתי מצבר ההזמנות שקיבלתי במהלך הלחימה ב2006. אנחנו בבואינג נכנסנו לקצב ייצור מואץ כדי לספק את ההזמנה הזו…”.
עכשיו אתם מבינים מה הוטל על הבונקר בבורג’ אל ברג’נה, ומי לצערנו לא היה בו… .