מאת: יותם גדות. מטרת סדרת המאמרים היא לעמוד על הסיבות לכך שהביצועים של צה”ל הולכים ויורדים באיכותם בארבעים השנים האחרונות 1. במאמר הפותח סדרה זו הצגתי ארבע סיבות לכך שהביצועים יורדים. הסיבה השלישית הייתה השיח בשוק. מטרת מאמר זה היא להציג את התרומה של ה”שיח בשוק” לאיכות הביצועים ההולכת ויורדת בשדה הקרב.
עמדתי על כך בעבר ואני מדגיש זאת שוב: סוגיית בניין הכוח היא מורכבת, בעיקר בגלל הצורך לפתור היום בעיה שתהיה קיימת רק בעתיד. כדי להמחיש את הבעיה תחשבו על הדוגמה הבאה: עליכם להרכיב את הנבחרת הטובה ביותר. נבחרת הכוללת עשרים שחקנים מתוך מאה מועמדים. שלושים מתוך המאה הם כדורגלנים, שלושים הם כדורסלנים וארבעים הם שחקני כדור מים. המשחק עדיין לא נקבע. הוא יכול להיות כדורגל או כדור סל או כדור מים או מחניים. המשחק ייקבע רק לאחר שתבחרו את הנבחרת שלכם. אפשר להעלות את הבעיה לדרגה שנייה: היריב (אויב) שלכם הוא שיקבע איזה משחק ישחקו רק לאחר שיראה איזה נבחרת בחרתם להציב מולו.
בעיית בניין הכוח היא בעיה מורכבת, זו אינה בעיה מתמטית עם פתרון מוחלט. מורכבות הבעיה הולכת ומחריפה עם התקדמות ההיסטוריה והטכנולוגיה. שוב, אין בשדה הקרב קווים ברורים, אלא מרחבים. הזמן מתכווץ (הזמן בו המידע עובר מנקודת החיכוך למוקד קבלת ההחלטות מתקצר, הזמן מרגע קבלת ההחלטה ועד הוצאתה לפועל מתקצר אף הוא). בפתרון של בעיות מסוג זה יש יתרון לקהל רחב ופתוח על פני מומחה תוכן, יהיה גאון ככל שיהיה, ועל פני המחשב. ג’יימס סורוביצקי עמד על כך בספרו החשוב “חכמת ההמונים”2.
בשוק הביטחוני שחקנים רבים, ולכולם תפקיד חשוב בהשגת שיווי המשקל המבטא את “חכמת ההמונים”. השחקן הראשון הוא כמובן הצבא, זרוע היבשה במקרה שלנו. זרוע היבשה מתחלקת לשניים: הקצינים הטכנולוגים (מחלקת אמל”ח, וחט”ל) והמפקדים (הקצינים האג”מיים). ליד זרוע היבשה מספר גופים האחראיים על פיתוח עתידי: מפא”ת, מו”פ, ומנת”ק. במעגל הבא קיימים גופי הרכש של משהב”ט (מנה”ר, אמו”ן, מש”ן וכו). במעגל נוסף יש את החברות העסקיות המוכרות בשוק, המציעות את הפיתוחים והרעיונות הטכנולוגיים שלהן3. כדי שהשחקנים בשוק ישיגו פתרון מיטבי לבעיה עליהם לפעול בדרך שתביא לידי ביטוי את חכמתם המיצרפית של כל השחקנים בשוק.
לפני כניסה לדיון בתהליך קבלת ההחלטות עצמו חשוב להסיר אשליה מהדרך. אשליית הגמישות.
יש מקומות בהם אני שומע כי הפתרון נמצא בגמישות. נבנה כוח שניתן להתאים אותו לכל המשימות המשתנות. זוהי אוטופיה – היא תישאר כאפשרות תיאורטית. מטוס שמתאים להפציץ באיראן אינו מתאים למשימה בעזה. טנק שמתאים לקרב שיריון אינו מתאים למנוע חדירה של חייל נושא טיל (לא המצאנו את זה בלבנון, חווינו את זה ב-1973).
לכאורה, אם השוק היה מתוכנן, כדי להיות יעיל, הוא היה פועל תהליכית באופן הבא: היו מושיבים בחדר אחד קצינים אג”מיים ואנשי מודיעין, חוזים מה האיומים בסוגים השונים של שדה הקרב, הקצינים האג”מיים היו אמורים ל”פנטז” את הפתרונות. מכאן הכדור היה עובר לקצינים הטכנולוגים (מהנדסים מכל הסוגים), חלקם בתוך הצבא וחלקם בתעשייה. הם אמורים היו להשתמש בטכנולוגיה המתקדמת ביותר, כדי לייצר את אמצעי הלחימה המתקדמים, ובכך ליצור יתרון יחסי על פני האויב. אלא שפתרון יעיל לבעיה מורכבת אינו יכול להיות מושג על ידי תהליך אנכי, אלא רק על ידי שיח. המכנה המשותף היחיד לתהליך האנכי ולשיח הוא שבתחילה יש בעיה ובסוף יש פתרון. באמצע, יש שיח. סערה של רעיונות, העולים מכיוונים שונים, מתנגשים בגבולות האפשר (טכנולוגיים או כספיים) ומתוכם יוצא הפתרון היעיל.
בשנים האחרונות נכחתי במספר כנסים שדנו בשדה הקרב העתידי, בארה”ב ובישראל. המשותף לדיונים בישראל היה שקציני הצבא – בד”כ הקצינים הטכנולוגיים, מפא”ת, מנת”ק, רפ”ט וכו – הציגו את הפתרונות ואת החזון שלהם לשדה הקרב בעוד חמש עד עשר שנים. המשותף לדיונים בארה”ב היה שעלו קציני הצבא ואנשי משרד ההגנה והציגו את הבעיות איתם הם מתמודדים, תיעדפו אותם, והעריכו על מה הם עומדים להוציא את הכסף בשנים הקרובות. הדרך האמריקאית מתאימה יותר למבנה הבעיה.
על מנת להשיג את הפתרון היעיל יש להתחיל בניסוח והצגת הבעיות איתן מתמודד הצבא (לדוגמה: הברחות, ירי תלול מסלול, הגנה על כוחות וכו) והתיעדוף שלהם. מי שאחראי על הצגת הבעיה הוא הצבא. ודווקא הקצינים האג”מיים שלו, מכיוון שהם אחראים כלפי הממשלה על השגת היעדים. הצגת הבעיה צריכה להיעשות לפני כל השחקנים בתוך הצבא, במשרד הביטחון ובחברות הפועלות בשוק הביטחוני. לאחר הצגת הבעיה באופן זה, יעלו הרבה מאד פתרונות מכל הכיוונים ומכל השחקנים. הפתרונות ייבחנו הן טכנולוגית והן כלכלית. אלה שיעמדו במגבלות התקציב, ויוכיחו ייתכנות טכנולוגית יימצאו – בעתיד, על ידי שדה הקרב עצמו – כמתאימים ביותר. ככל שיהיו יותר רעיונות בשלב הצפת הרעיונות כך הסיכוי שהפתרון יהיה מתאים יותר גבוה יותר.
במונחים של תיאוריה כלכלית הייתי מנסח זאת כך: כדי להגיע לתוצאה מיטבית עלינו לנטוש את שיטת השוק המתוכנן. ולעבור לשיטת השוק. לה-סה פייר. תנו לשוק לתכנן ולעצב הוא יעשה את זה טוב יותר מכל אחד אחר. ואולם, כפי שלימדו אותנו ה”משברים הכלכליים” האחרונים (העוצמתי שבהם בשנת 2008) שוק פראי אינו משיג תוצאה מיטבית. יש תפקיד גם לגוף המרכזי, הידוע בשם ה”רגולטור”. ה”רגולטור” בשוק זה הם הקצינים האגמיים – כאמור, האחריות עליהם – הם צריכים לנסח ולהציג את הבעייה. הם בסופו של דבר גם צריכים להחליט על הפתרון. אבל בין לבין הם צריכים ל”שחרר”, לתת לשוק להביא את הפתרונות הטובים. לאפשר ל”חכמת ההמונים” להציג פתרונות. אני משוכנע כי אם נפעל בדרך זו יהיה לנו צבא שונה לחלוטין. הרבה פחות פלטפורמות וסגסוגת ברזל 4, והרבה יותר תיחכום. צבא המתאים יותר להתמודד עם היעדים בפניהם יתייצב בעוד חמש שנים, ושיצליח סוף כל סוף לשפר את הביצועים שלו בשדה הקרב.
המערכת, אם כן, בעלת שלושה קודקודים. הצלעות הן השיח בניהן, והפתרון בא לידי ביטוי במרכז הפרמידה.
כדי שהמערכת תהיה באיזון היא צריכה שכל קודקודיה/שותפיה יהיו בעלי כוח שווה. זהו נושא מהותי. אם אחד מהקודקודים יהיה חזק מדי הוא יוציא את כל המערכת מאיזון. אם קציני הטכנולוגיה יהיו חזקים מדי הם יספקו פתרונות שהטכנולוגיה מאפשרת, ולא פתרונות הנדרשים לשוק. אם החברות תהיינה חזקות מדי הן תמכורנה את מה שיש להן, את מה שפיתחו ולא את מה שהצבא צריך, אם הקצינים האג”מיים יהיו חזקים מדי הפתרונות יהיו לטווח הזמן המיידי ולא בראייה של חמש ועשר שנים קדימה.
מי שאחראי על איזון המערכת הוא מנכ”ל משהב”ט. הוא היחיד היושב בנקודת המשקיפה על הפירמידה מלמעלה ויכול לבדוק את איזונה.
התקשורת בתהליך קבלת ההחלטות של בניין הכוח היא חד כיוונית, ורוויה בסימני קריאה. בתקשורת מסוג זה אין לנו סיכוי לסובב את עקומת ההישגים בשדה הקרב וההישגים ימשיכו וירדו. כדי לבנות צבא המתאים לשדה הקרב בעוד חמש או עשר שנים עלינו לאמץ תהליך חדש. תהליך בו מתקיים שיח תמידי בין השותפים למערכת. כאשר, האחריות על הצגת הבעיות היא על קציני הצבא, מכיוון שהם אחראים כלפי הממשלה. האחריות על כך שהמערכת תהיה מאוזנת כוחות, וכל השחקנים יוכלו לתרום את חלקם היא על מנכ”ל משהב”ט. אם נלך בדרך הזו יש לי הרגשה שהצבא שלנו יראה שונה לחלוטין. הרבה פחות פלטפורמות, הרבה פחות משקל, הרבה יותר סנסורים ותיחכום. צבא ממוזער.
הערות
1. תמרי דב תא”ל (מיל.), מערכות גיליון 415, נובמבר 2000: ”שלוש המלחמות הראשונות של צה”ל… הסתיימו בהצלחות צבאיות כפי שצה”ל קבע לעצמו וכפי שהממשלות ציפו ממנו. בכל המלחמות מאז 1967 לא הצליח צה”ל או במילים אחרות:הוא “לא סיפק את הסחורה הצבאית”… איך נסביר ארבעים שנות מלחמות ומערכות שבהן לא השיג צה”ל את ההישגים שרצה להשיג והבטיח לממשלות” (עמוד 27).
2. ג’יימס סורביצקי, חכמת ההמונים, עברית 2006: “אנו נוטים לסמוך על מומחים ולזלזל בהמונים – אך מתברר שהאינטואיציה הזו שלנו מוטעית: קבוצות הן חכמות מכל אחד מחבריהן, מוכשר ככל שיהיה. בתנאים המתאימים הן טובות יותר בפתרון בעיות, אימוץ חידושים, קבלת החלטות וחיזוי העתיד. וכך, התבונה הקולקטיבית היא שמעצבת תרבויות, עסקים ומדינות, וגם את חיי היומיום שלנו.”חוכמת ההמונים” סוקר במבט מקורי מגוון תחומים, ביניהם תורת המשחקים, תרבות פופולרית, פסיכולוגיה, ביולוגיה, רפואה, כלכלה, בינה מלאכותית, היסטוריה צבאית ותיאוריה פוליטית, וממחיש את העיקרון בדוגמאות מפתיעות ומשעשעות”.
3. במעגל החיצוני נמצאים ועדי העובדים, הפוליטיקאים בכנסת, ו”נערי האוצר”. יש להם תרומה שלילית על המערכת אולם יהיה זה לא נכון להתמקד בהם בדיון התיאורטי. שווה להקדיש להם דיון בנפרד.
4. צה”ל ומשהב”ט משקיעים בהתעצמות (בניין הכוח, רכש של פלטפורמות ואמל”ח) כ-$2 מיליארד וכ-5.5 מיליארד ₪. מתוך זה 80% מוקדש לרכש של פלטפורמות ואמל”ח = חלק הארי מזה מוקדש לרכש מטוס הקרב העתידי והמרכבה סימן 4 – שאינם תורמים למלחמה באיומים המיידיים.
