מאת: אמיר בר שלום. “מלחמות במזרח התיכון תלויות לעיתים קרובות בכיוון הרוח”. את המשפט הזה שמעתי לא אחת מבכירים במערכת הביטחון. אלא שהמשפט הזה מקבל משמעות מיוחדת כאשר אנחנו בוחנים את המציאות בעזה, כל שכן העכשווית. הסבב האחרון מול החמאס והג’יהאד האיסלאמי הוכיח שוב עד כמה מהר יכולה ישראל למצוא את עצמה בסבב לחימה נוסף ברצועה. די ברקטה אחת שתגבה חלילה קורבנות בצד הישראלי כדי שהתגובה הישראלית תהיה קשה, ומכאן המדרון לא רק חלקלק אלא גם תלול מאד. למזלנו, כיוון הרוח בסבב האחרון היה לטובתנו, וזה נגמר ללא קורבנות בצד הישראלי…
אלא שהמושג כיוון הרוח קיבל משמעות נוספת בחודש האחרון. כיוון מצב הרוח. כאשר נורתה רקטת הגראד הבודדה לעבר באר שבע ב 23.2.11. התברר שהירי הזה שהיווה למעשה את תחילתו של הסבב הנוכחי, היה יוזמה של שני פעילים זוטרים בג’יהאד האיסלמי. באותו בוקר נתקלו שני הפעילים יחד עם מפקדם בכוח צה”ל שהיה בפעילות בתוך הרצועה. בחילופי האש נהרג מפקד החוליה, השניים האחרים הצליחו להימלט. כועסים ופצועים החליטו השניים לנקום את מות חברם בירי רקטת גראד לבאר שבע. לפני שבועיים נהרגו שניהם בסיכול ממוקד של צה”ל. עוד סיפור שגרתי על הכאוס השורר ברצועת עזה שהופכת אט אט למוקד פעילות של עשרות תאי טרור ללא אג’נדה סדורה.
במהלך השנתיים מאז מבצע עופרת יצוקה חל ברצועה כרסום הולך וגובר במעמדו של החמאס. הג’יהאד האיסלאמי שלא הכיר לכל אורך הדרך בהבנות שהושגו אחרי מבצע עופרת יצוקה, חש כי הקרקע לפעילות, פורייה. בסיוע איראני מסיבי של כסף ואמצעי לחימה, סגר הג’יהאד את הפער שהיה לו מהחמאס בכל הקשור לאמצעי הלחימה המתקדמים שרכש/ קיבל. כיום מהווה הג’יהאד אלטרנטיבה רצינית לצעירים מאוכזבי מהפכת החמאס.
אבל לא רק הג’יהאד האסלאמי, מזנב ביכולת המשילות של איסמעיל הנייה. למעשה בסבב הלחימה האחרון שהסתיים בחודש מרס, ניהל ראש הזרוע הצבאית של הארגון, אחמד ג’עברי, אג’נדה עצמאית ונפרדת מזו של איסמעיל הנייה. נזכיר, ג’עברי היה לא אחת אבן הנגף במשא ומתן לשחרור שליט. הוא נחשב לניצי מאד בהשוואה להנייה, וכמי שמחזיק דפקטו בכוח הצבאי. כלומר, בטוב לו הוא משתף פעולה עם הקו של הזרוע המדינית, ברע, הוא משרת אך ורק את האינטרס שלו. דוגמא לכך קיבלנו ביום שבת
ה 20.3.11. ללא כל התראה מוקדמת נחת מטח מדויק של 50 פצצות מרגמה על המוצבים והישובים הסמוכים לגדר המערכת ברצועה. מי שעמד מאחורי הירי הזה היה אחמד ג’עברי, שביקש להעביר לישראל מסר: החמאס לא מתכוון לעבור לסדר על הפצצת מוצבי החמאס באור יום. מבחינת חמאס זו הייתה הפרה של ההבנות שאחרי עופרת יצוקה, ולכן התגובה בהתאם. ישראל מיהרה לתקוף, ובמקביל העבירה מסר חריף בצינורות עקיפים, כי לא תהסס לפעול ברצועה. לאיסמעיל הנייה זה הספיק, הוא הבין כבר במהלך מבצע עופרת יצוקה כי ישראל ברצותה יכולה למוטט את שלטונו, ולכן דאג להרגיע.
לא רק את הזרוע הצבאית שלו, אלא גם את שאר הפלגים. אם תרצו “הודנה” יד ראשונה מודל 2011.
ולכל הצרות האלה של הנייה יש להוסיף את הנהגת החמאס בדמשק, “שעוקפת מימין” את הקו הניצי של ג’עברי. חאלד משעל, המחזיק בקו הקיצוני ביותר בחמאס, קורא השכם וערב לחדש את הלחימה עם ישראל. משעל גם יצא לא אחת נגד עסקת שבויים בטענה כי אינה מספקת מבחינת מספר האסירים הפלסטינים שישוחררו. אפשר בהחלט להבין את משעל והקו הקיצוני של חמאס דמשק. שלא כמו איסמעיל הנייה, הם (הנייה וחבריו) לא צריכים להתבונן בעיניהם של תושבי הרצועה הנאנקים תחת עול החמאס. הם (בדמשק) לא חייבים הסבר לאף אחד. הנייה לעומתם כן, ובכל יום כמעט.
לצד סבב הלחימה הזה נעלם מהרדאר התקשורתי אירוע, שהבליח ליום אחד, ומהר מאד נעלם. ספינת הנשק “ויקטוריה”, שאמורה הייתה להעביר לרצועת עזה שני מתקני מכ”מ ושישה טילי חוף ים מסוג
סי 704. הגעה של נשק כזה לרצועה הוא בבחינת איום משמעותי לא רק על כלי השייט של חיל הים הישראלי, אלא גם איום על תנועת האניות האזרחיות מנמל אשדוד ואליו, וכן איום על קידוח הגז מול חופי אשקלון. אין ספק שהאיראנים שעמדו ככל הנראה אחרי המשלוח הזה ניצלו נקודת חולשה של השלטון המצרי. המטען מתוכנן היה להיפרק בנמל אלכסנדריה, ומשם להגיע דרך היבשה למנהרות רפיח. מישהו בטהרן ובלבנון הבין את שעת הכושר וניתח נכון את החולשה המצרית בסיני. זו בהחלט נקודה מדאיגה לנוכח המשך חוסר היציבות בשכנתנו מדרום, והקולות היוצאים מקרב שרי הממשלה החדשה. נביל אל ערבי, שמונה לתפקיד שר החוץ לפני פחות מחודשיים הזדרז להכריז כי ארצו צריכה לבחון מחדש את מדיניותה כלפי רצועת עזה. בינתיים הספיקה המציאות לטפוח על פניו של אל ערבי, ובסבב הלחימה האחרון הוא כבר קרא לשני הצדדים לנהוג באיפוק. שהרי גם הוא יודע כי רצועת עזה כתופעה וכמושבה של אסלאם קיצוני, מסכנת את מצרים הרבה יותר מאשר את ישראל. מוברכ, לפניו הבין זאת היטב, וזו הסיבה שדאג להצר את צעדיו של חמאס ובמיוחד של אחמד ג’עברי. טאנטאווי, המנהיג הנוכחי מכיר היטב את הסוגיה, אבל בינתיים נראה כי הוא נותן לקיטור להשתחרר לפני שיגבש מדיניות משלו.
