לייזר כבר כאן?

מאת: אמיר בר שלום. הצלחתה של כיפת ברזל במבצע “עמוד ענן”, זכתה לשבחים רבים בעולם ומשכה לא מעט התעניינות של מדינות מאוימות טילים, כמו למשל הודו. אין ספק שמבחינת פתרון מיידי לאיום רקטות על מרכזי אוכלוסייה ומתקנים חיוניים, “כיפת ברזל” היא בבחינת פריצת דרך טכנולוגית למה שהיה פעם בגדר, בלתי אפשרי.
אבל התעשייה הביטחונית מביטה כבר קדימה ורחוק. כבר יותר משני עשורים שהמדע והתעשייה מנסים לפתח במקביל למערכות קינטיות – כלומר מערכות מבוססות פיצוץ, מערכות נשק מבוססות לייזר. הדוגמא הבולטת ביותר לפתרון כזה הוא מערכת הנאוטילוס, מערכת שפותחה בארצות הברית על ידי חברת “נורתרופ גרומן” וזכתה לשם: THEL – Tactical High Energy Laser. המערכת שנבחנה על ידי ישראל לא הצליחה להציג יכולות מבצעיות ולכן נזנחה בסופו של דבר.
אבל התעשייה לא הרימה ידיים בכל הקשור לרעיון. “כמעט כל חברה ביטחונית גדולה בעולם מחזיקה מחקר ופיתוח של מערכות נשק מבססות לייזר”, אומר עוזי רובין, מומחה טילים, לשעבר ראש פרוייקט “חומה” להגנה מפני טילים, במשרד הבטחון. רובין ישב בוועדת נגל שהחליטה לבחור ב”כיפת ברזל”.
“תקציבי המחקר של זרועות הביטחון האמריקניות אמנם קוצצו מאד לאחרונה, אבל עדיין כולם מבינים שמערכות נשק בלתי מתכלות מבוססות לייזר, הן העתיד. ההתמקדות היא בלייזר חשמלי, זה הכיוון. את הלייזר הכימי שהודגם במערכת ה”נאוטילוס”, כולם זנחו משום שמדובר באופרציה מסובכת מאד עם חומרים כימיים מורכבים ומסוכנים”.
הוכחה לנטישת טכנולגיית הלייזר הכימי, ניתן לראות בסגירת פרוייקט הABL- Airborne Laser, של הצבא האמריקני. התכנית שמרכזה בבסיס הניסויים המרכזי של חיל האוויר האמריקני אדוארדס במדינת נבאדה, ניסתה לפתח תותח לייזר כימי מוטס, על פלטפורמת בואינג 747. למרות מספר ניסויים מוצלחים הוחלט בפנטגון לזנוח את התכנית בשל מגבלות השהייה באוויר של המטוס, ויכולתו לייצר רציפות קרן בעוצמה גבוהה.
חברת לוקהיד מרטין האמריקנית, ערכה בסוף 2012 ניסוי של מערכת לייזר טקטית שפותחה בחברה. המערכת Area Defense Anti-Munitions (), מבוססת על לייזר חשמלי, מיועדת להשמיד מטרות בטווחים קצרים מאד. בניסוי שערכה לוקהיד מרטין השמידה קרן הלייזר מל”ט בטווח של 1500 מטרים וארבעה טילי מטרה בטווח של 1200 מטרים.
“ללייזר בעוצמה גבוהה יש פוטנציאל עצום בתעשייה הביטחונית, לא רק בהגנה מפני טילים”, אמר אחרי הניסוי, דאג גרהאם, סגן נשיא לטכנולוגיות מתקדמות בחטיבת ההגנה מפני טילים של לוקהיד מרטין. לדברי גרהאם בעתיד ניתן יהיה לשלב את הלייזר גם במטוסים, כחלק אינטגראלי של החימוש.
כאן אולי המקום להסביר את טכנולוגיית הלייזר בהגנה מפני טילים ופצצות מרגמה. הטכנולוגיה מתבססת על קרן לייזר רבת עוצמה שמוקרנת ופוגעת במטרה. במהלך המגע של הקרן עם המטרה – בין אם זה מל”ט, טיל או פצצת מרגמה – נוצר חום גדול שמבקע את מעטפת המטרה או לחילופין מפוצץ את חומר הנפץ. הזמן שבו הקרן “מלטפת” את המטרה נקרא שלב החימום. במערכת האמריקנית שנוסתה ב-ABL – Airborne Laser, כוונה הקרן למיכלי הדלק הריקים של טילי השיוט, משום ששם נמצאה הנקודה הטובה ביותר להתכת מעטפת הטיל.
עוזי רובין שמשמש כיום יועץ בינלאומי לטילים, טוען כי הפתרונות הקיימים, עדיין רחוקים מאד מאפקטיביות מבצעית. “ככל שהניסוי יהיה מוצלח עדיין מדובר כאן על מטרות איטיות וקרני לייזר לא חזקות מספיק. אי אפשר להשוות מל”ט לפצצת מרגמה או טיל. בעוצמה הנוכחית של קרני הלייזר, זמן “חימום” המטרה הוא כעשר שניות, בפצצת מרגמה זה יותר מידי זמן. האמריקנים אכן הצליחו ליצור קרן חזקה מאד במערכת ה-ABL – Airborne Laser, אבל המקור היה לייזר כימי שנוצר במערכת שמילאה את בטן המטוס כולו. בהרבה מאד ניסויים של מערכות לייזר, הקרן מלטפת את המטרה, אבל היא לא חזקה מספיק כדי לגרום לחימום יתר ונטרול”.
בהודעת סיכום הניסוי של מערכת
ה-ADAM של לוקהיד מרטין, נאמר כי המערכת אמורה להגן ולהשמיד מטרות ברדיוס של עד שני קילומטרים. המערכת לא נוסתה על פצצות מרגמה, שזמן המעוף שלהן קצר מאד. ל-ADAM המבוססת על טכנולוגיית לייזר סיבי (לייזר המופק דרך סיבים אופטיים) עוצמה של 10 קילווואט. ל-ADAM יש מערכת עקיבה עצמאית אחרי מטרות בטווח של עד 5 קילומטרים, והיא כוללת גם יכולת קבלת נתונים ממכ”מים על מטרות שמיים.
כיום מתמקד הפיתוח של תותחי הלייזר בשלושה אפיקים: לייזר סיבי, לייזר פאנל סיבי ולייזר אלקטרונים חופשיים. הראשון נחשב למתקדם ביותר ועליו מבוססות רוב המערכות, הבעיה שלו היא עוצמת הקרן הנמוכה. בלייזר מבוסס פאנל – slab laser, הפקת הקרן דומה מאד ללייזר הסיבי. הקרן מופקת ממספר פאנלים של רכיבים אופטיים. עוצמת הקרן במקרה הזה חזקה יותר, אבל עדיין לא מספיק להתמודדות עם מטרות מהירות. הטכנולוגיה השלישית, לייזר אלקטרונים חופשיים, נמצאת עדיין בחיתוליה. הרעיון מאחוריה הוא הזרקת אלקטרונים לשדה מגנטי משתנה וכך נוצרת קרינה שאת אורך הגל שלה ניתן לכוון בין אורכי גל מיקרו ועד לתחום הרנטגן (X). בארצות הברית יש כבר כמה גופים ביטחוניים שהחלו להתמקד במחקר לייזר האלקטרונים החופשיים, שיכול להפיק עוצמת קרן גדולה במאות אחוזים מהפתרונות כיום. ההערכה היא כי הטכנולוגיה הזו תבשיל בעוד יותר מעשור.
“כיום הלייזר החשמלי לסוגיו אינו יציב דיו בשל ההתחממות המהירה של המערכת שמפיקה את הקרן. “ירייה” אחת של קרן לייזר למטרה, מצריכה זמן קירור ארוך מאד של המערכת ולכן קשה לייצר קרן עוצמתית לאורך זמן”, מסכם רובין.
“בסופו של דבר הסיפור הוא להגיע לקרן יציבה ורציפה של 100 KV”, עד שהטכנולוגיה לא תהיה שם, עדיין נזדקק לפתרונות קינטיים כמו כיפת ברזל, שרביט קסמים, חץ, THAAD וכל הטילים האחרים נגד טילים”.