חגית חפץ, מערכת ניו-טק
מה גורם למוצר אחד להצליח ולהימכר בשוק לאורך שנים, ולמוצר אחר להיכשל או להפוך לבלתי רלוונטי במהירות? מה גורם לפרויקט גדול להצליח ולשרת את מטרתו ולפרויקט אחר להפוך לפיל לבן ולבזבוז משאבים?
“מילת המפתח כאן היא ‘קונספט אופטימלי’ – פעמים רבות מושקעים בהגדרת הדרישות ובגיבוש הקונספט פחות מאחוז אחד (!) של עלויות הפיתוח, ואחוזים בודדים מהזמן הקאלנדרי. זאת, למרות שהם בסופו של דבר קובעים כ-90% מהצלחת הפרוייקט”.
כך אומר ד”ר אמיר זיו אב, הבעלים של “זיו אב הנדסה” – אסטרטג טכנולוגי ומומחה לאופטימיזציה, בדגש על גיבוש קונספטים אופטימליים והנדסת ערך לפישוט מוצרים והוזלת עלויות.
אתה מרבה לדבר על אופטימיזציה. מדוע?
לדעתי, כל מה שאנו מחפשים בחיים ולא רק בתחום הטכנולוגי, זו אופטימיזציה. תמיד אנו מחפשים את הטוב ביותר, בהתאם לנסיבות.
נסה להגדיר מה זו אופטימיזציה:
בשפה עממית אופטימיזציה זה “מקסימום תועלת פר כסף”. כסף במובן של השקעה או משאבים.
“אופטימיזציה” בכלל ובתחום הטכנולוגי בפרט היא המענה המיטבי על אוסף הדרישות שלנו מ”המוצר” במינימום משאבים, ובהתייחס לחשיבות היחסית של הדרישות השונות. במושג “מוצר” אני מתכוון גם למוצר חומרי כמו מכונית או אייפון וגם למוצר שאינו חומרי, כמו שירות או תוכנה. משאבים “קלאסיים” הם זמן וכסף, כלומר עלות, אבל גם סיכון הינו משאב היות ותוחלת הסיכון מתורגמת לזמן, כסף, ולמענה לא מלא לדרישות.
נניח שהתחלנו פרוייקט פיתוח מוצר. האם אתה יכול להסביר מה יגרום למוצר להצליח ומה להיכשל?
לדעתי, וגם על סמך מחקרים שנעשו בנושא, ניתן לזקוף “תשעים אחוז מההצלחה” למפרט הדרישות ולקונספט של המוצר המפותח. אני מגדיר את ה”קונספט” של המוצר כתצורתו הכללית, עקרונות הפעולה, הדיסציפלינות הטכנולוגיות, החלוקה למודולים, הממשקים ביניהם והקצאת המטלות והטולרנסים לכל מודול.
אני רואה בצמד הגורמים “מפרט דרישות וקונספט” את ה”אסטרטגיה” של המוצר או במילים אחרות ה”כיוון הכללי” שלו, בעוד בתכנון המפורט אני רואה את ה”טקטיקה”. היות ותהליך פיתוח מוצר הינו תהליך איטרטיבי של עשייה ותיקון, קשה מאד לתקן ולרוב אף בלתי אפשרי, את ה”כיוון הכללי” – אסטרטגיה, ואילו את ה”פרטים” ניתן לתקן “תוך כדי תנועה”. זה לא אומר שלא ניתן “לדפוק” מוצר בגלל פרטים לקויים אבל אם “יצאנו לדרך” בכיוון כללי מוטעה, גם פרטים מצטיינים לא יצילו את המצב.
האם אתה יכול להציע “רצפט” להצלחה בפיתוח?
לדעתי, יש לשאוף להגיע בפיתוח למוצר אופטימלי. אם המוצר אינו אופטימלי, קיים פוטנציאל למוצר אלטרנטיבי, הנותן מענה טוב יותר לדרישות, לנצח בתחרות. השאלה המתבקשת הינה מה ה”רצפט” למוצר אופטימלי והתשובה שלי – שימת דגש על שלושה מוטיבים מרכזיים: פשטות, רובוסטיות וסטנדרטיזציה.
“פשטות” זה מינימום משאבים להשגת המטרה. לפעמים עדיף לא לעשות כלום (לדוגמא, כיכר דיזנגוף בתל-אביב הייתה מענה מצויין למפגש בין שבעה רחובות מבחינת זרימת תנועה, בטיחות ואווירה עירונית ולמרות זאת השקיעו עשרות מיליוני שקלים בהפיכתה למענה גרוע ומידי פעם עולות תכניות להחזרתה למתכונתה הקודמת) ולפעמים לאמץ רכיב קיים במקום לתכנן חדש; “לתכנן” במקום “לפתח” או “לפתח” במקום “לחקור”. בנוסף, לשאוף למינימום רכיבים, רכיבים פשוטים, תהליכי ייצור פשוטים ויציבים וכו’.
“רובוסטיות” זו אי רגישות ל”נקודת העבודה”. תהליכי הפיתוח נמשכים, בדר”כ, תקופות ארוכות והמוצר שאת פיתוחו אנו מתחילים היום, יפגוש את השוק בעוד חודשים או שנים ועליו להיות רלוונטי ותחרותי, באותה עת. גם אם בעת הגיעו לשוק, המוצר יהיה לא ממש אופטימלי, עליו להיות קרוב לכך ואולי אף לאפשר את הסבתו לכדי מוצר אופטימלי. את הרובוסטיות ניתן להשיג באמצעות “שולי תכן” כלומר מקדמי ביטחון (להימנע מגבוליות בפרמטרים העיקריים), באמצעות “יתירות” שהינה מעין רזרבה מערכתית ובאמצעות “מודולאריות” כלומר מבנה המאפשר החלפה של תת מערכות כתוצאה מעדכוני תכן ו/או טכנולוגיה, ללא טראומה (הודות לממשקים קבועים ופשוטים בין המודולים המרכיבים את המוצר).
“סטנדרטיזציה” הכוונה למשפחת מוצרים ופלטפורמה משותפת המאפשרת חיסכוןרב בהשקעות בפיתוח ובעלויות הייצור הסידרתי היות ונעשה שימוש ברכיבים משותפים, למיגוון מוצרים שונים, כמתבקש ע”י השוק.
תוכל לתת דוגמאות אשר יסייעו להבהרת הנושא? למשל, דוגמא למוצר פשוט:
כדוגמא למוצר פשוט במיוחד, ניתן לקחת את כסא הגן מפלסטיק של “כתר פלסטיק” ויצרנים דומים נוספים. הוא בנוי מחלק אחד אשר “עושה את כל העבודה” ומחירו זול מאד. גם אייפון כמוצר טכנולוגי מתקדם כל כך, שהוא שיא המורכבות, הצליח והפך ללהיט עולמי בזכות פשטות התפעול.
ועכשיו דוגמא למוצר רובוסטי?
דוגמא למוצר מאד רובוסטי (בדגש על קונספט רובוסטי) – הקטנוע “וספה”. הוא תוכנן לפני כשישים שנה בתצורה חדשנית לאותם ימים שעיקרה: יחידת הנעה (מנוע, ממסרת וגלגל אחורי) כמקשה אחת, מבנה אינטגרלי ללא שלדה, רגלי הרוכב בין המושב והכידון (ולא משני צידי הקטנוע) ומתלים לצד הגלגלים. התצורה החדשנית איפשרה פשטות, עלות נמוכה, תחזוקה פשוטה ונוחיות, נשארה רלוונטית ותחרותית עד עצם היום הזה ושימשה כמודל לחיקוי של כל המתחרים. כלומר, בדיעבד, “נקודת העבודה” אליה כיוונו מתכנני “וספה”, הייתה בלתי רגישה באורח קיצוני ומצטיין.
תוכל להרחיב את השאיפה לסטנדרטיזציה, אותה הזכרת כחלק מהכלים להשגת אופטימיזציה?
במושג “סטנדרטיזציה” אני מתכוון לשאיפה “להשיג כמה שיותר בכמה שפחות” ובניסוח מדויק יותר, להגיב לדרישות השוק באמצעות “שרשרת הערך” המינימאלית אשר מספקת את המענה. זו בעצם אופטימיזציה שבין “סגמנטציה” המתחייבת מדרישות השוק, לבין “סטנדרטיזציה” המסייעת מאד לגורמי הפיתוח, היצור והתמיכה, בפישוט והוזלה. לדוגמא, אם מיגוון הדגמים של יצרן רכב עולמי אופייני הינו בן כמה עשרות דגמים, אין סיבה שיעשה שימוש ביותר משלושה סוגים של מנעולי דלתות (גם אותם הוא ירכוש מיצרן מנעולי דלתות עולמי שזו התמחותו ויתרונו היחסי). גם מיגוון הדגמים שייצר, לעיתים תחת מותגים שונים דוגמת קבוצת פולקסוואגן-אאודי-סיאט-סקודה, יחלקו פלטפורמות משותפות ויעשו שימוש במיכלולים מ”ספריית מכלולים” משותפת. לדוגמא, פלטפורמה מס’ 3 של הקבוצה: פולקסוואגן גולף, אאודי 3, סיאט ליאון וסקודה אוקטביה הינם “כמעט אותה מכונית” (מרכב, מבחר מנועים, ממסרות, מתלים, היגוי, מחשבים ועוד עשרות מערכות נוספות). השקעה בפיתוח של אחד המותגים מייתרת כמעט לגמרי את ההשקעה בפיתוח המותגים המקבילים וגם ההשקעות בהערכות לייצור והעלויות בייצור הסידרתי, פוחתות משמעותית. קיום 4 מותגים שונים מקנה יתרונות שיווקיים שעיקרם מיגוון גדול בטווח מחירים רחב, הממקסם את “עקומות הביקוש” והריווחיות, בהתאם.
פלטפורמה משותפת אשר “נמתחה” מעל המידה הנכונה וגרמה לכשלונות הינה, לדעתי, של פורד, אשר לפני מספר שנים, החזיקה בבעלות על יגואר ווולוו. וולוו 80-S חלק, באותה עת, פלטפורמה משותפת עם פורד מונדיאו מהדגם האחרון ויגואר TYPE- X, עם פורד מונדיאו מהדגם הקודם. יש גבול כמה ניתן “למתוח” מונדיאו ע”מ להפוך לוולוו או ליגואר ולצפות שיתחרו בהצלחה עם BMW מסידרה 5, למשל. ואמנם, גם וולוו וגם יגואר איבדו את הצדקתן בשוק ונמכרו ע”י פורד במחירים סמליים, למותגים בהודו ובסין.
האם קיימת דרך לכמת את הדברים בצורה שתסייע לקבלת החלטות נכונות בעת הפיתוח?
בהחלט שכן. במסגרת הדוקטורט, פיתחתי מודל מתמטי לגיבוש מוצרים אופטימליים, אשר, למיטב ידיעתי, הינו המקיף ביותר שפותח עד כה. המודל מטפל בכל היבטי המוצר, בו זמנית ולאורך כל חייו (החל מייזומו ועד גריטתו). המודל מבצע אופטימיזציה הן עבור מוצר בודד והן עבור משפחת מוצרים, לרבות גיבוש הפלטפורמה המשותפת האופטימלית. בניגוד לכל המודלים הקיימים המודל “בונה” את התצורה האופטימלית ולא “רק” בוחר מתוך מספר אלטרנטיבות. בבסיס המודל עומד הרעיון של הבעת התצורה ההנדסית בצורת וקטור של אבני בניין בינאריות, דבר המפשט מאד את קשרי הגומלין בין אבני הבניין לבין הדרישות ובינן לבין עצמן וכן את ניסוח האילוצים באשר לצירופים האפשריים ביניהן. ניתן להקצות את מידת החשיבות היחסית (משקל) הן לכל אחת מהדרישות המוצר, הן לכל “בן” משפחה, במידה ומדובר במשפחת מוצרים, והן לגורמי הסטנדרטיזציה (עד כמה חשוב שאבן בניין מסוימת תשמש ביותר ממוצר אחד). המודל מגבש את וקטור התצורה האופטימלי או את משפחת וקטורי התצורה האופטימליים, במקרה של משפחת מוצרים, בכפוף לאילוצים, ע”מ למקסם את המענה לסך הדרישות ומשקלן.
זה נשמע מסובך וזה אמנם כך, אבל החשיבות העיקרית שאני רואה במודל הינה מתודולוגיה סדורה המאפשרת את “פירוק” הבעיה לכל מרכיביה. מניסיוני, במרבית פרוייקטי הפיתוח, אמנם נלקחים בחשבון מרבית ההיבטים אבל לא כולם (כמעט תמיד “מתפספס” משהו) וזה המקור למרבית הכישלונות.
