מאת: אמיר בר שלום
בימים אלה ניתן בהחלט לומר שהמגעים בין איראן למעצמות נכנסים לישורת האחרונה. אמנם יש גורמים הטוענים כי סד הזמנים אינו כל כך קשיח ואף אחד מהצדדים לא שולל הארכה של הסכם הביניים בעוד חצי שנה, אבל מנגד יש הגורסים כי מה שיסוכם עכשיו יקובע בהמשך כהבנות, מבלי מחוייבות של הצדדים להגיע לבסוף להסכם קבע מחייב.
מנקודת מבט ישראלית אין ספק שעד עכשיו, מדובר בהישג לאיראן, שהרי כל הויתורים שעשתה כביכול כלפי המערב, הם הפיכים. לדוגמא: כל כמות האורניום המועשר ל-20% אמנם פורקה, אבל 7 טון של אורניום מועשר ל-3.5% עדיין ממתין במחסנים. בנוסף, ההעשרה בפורדו ובנתנז ממשיכה, כך שכמות האורניום (3.5%) גדלה מידי יום. לכך יש להוסיף את הצנטריפוגות שממשיכה איראן לבנות ולפתח. החשבון הישראלי בעניין זה פשוט וברור – כאשר מספר הצנטריפוגות גדל ויכולת ההעשרה של כל אחת משתפרת, העשרת אורניום מ-3.5% ל-20% ומשם ל-90% (חומר בקיע לפצצה), תהיה מהירה מאד. שישה עד עשרה שבועות מרגע החלטה, כך על פי מקורות ישראליים.
סעיף נוסף שישראל מתריעה עליו כל העת הוא מרכיביה הצבאיים של התכנית הכוללים את המתקן הגרעיני, הניסויים בדלק מוצק ותעשיית הטילים הבליסטיים. כל המרכיבים הללו לא נכללים בהסכם המתגבש ויותר מכך, המנהיג העליון אייטולה חמינאי אף הכריז כי איראן לא תדון בכך כלל שכן זה “טיפשי ואידיוטי”. קריאה שלא זכתה לתגובה מצד המעצמות…
הד”ר אמילי לנדאו והחוקר עזריאל ברמנט מהמכון למחקרי בטחון לאומי INSS העלו במאמר האחרון שלהם “תכנית הטילים הבליסטיים של איראן: בתווך שבין הגנה מטילים לעסקה כוללת”, טענה מעניינת על הרפיסות האמריקנית בהקשר תכנית הטילים של איראן. שני החוקרים טוענים כי אחת הסיבות לכך שארצות הברית לא מעלה בדיונים את דרישת הפיקוח על תעשיית הטילים האיראנית, היא החשש כי ריסון ופיקוח על תכנית טילים של שלטון האייטולות, ישמטו את הקרקע מתחת לדרישה האמריקנית לפרוס מערכות אמריקניות להגנה מפני טילים באירופה. מהלך אמריקני שמעלה את המתח, הקיים גם כך, עם הקרמלין. כחיזוק לטענה זו מביאים שני לנדאו וברמנט את הבדלי הגרסאות שבין דבריה של וונדי שרמן, ראש צוות המשא ומתן האמריקני לשיחות עם איראן, לדבריו של מזכיר ההגנה צ’אק הייגל. בהופעה שלה בפני ועדת החוץ של הסנאט בחודש פברואר האחרון אמרה שרמן “חובה לטפל ביכולת הטילים של איראן על פי החלטות מועצת הביטחון של האו”ם”. (הציטוט מתוך המאמר עצמו). לעומת זאת בראיון שהעניק לאחרונה מזכיר ההגנה הייגל, הוא הפריד באופן ברור בין השיחות על הגרעין לתעשיית הטילים הבליסטיים.
רצה למרחקים
כאן אולי המקום להתעכב מעט על יכולותיה של איראן. כיום מחזיקה איראן בטילים בליסטיים לטווחים שבין 1500
ל-2000 ק”מ. טווח שמכסה את כל המזרח התיכון וחלקים גדולים מאירופה). על פי פרסומים בעולם מפתחת כיום איראן טילים לטווחים של 3000 ק”מ ויותר (לנדאו וברמנט טוענים כי תכנית הטילים האיראנית נתמכת על ידי רוסיה ולכן פוטין מתנגד להעלות את דרישת הפיקוח במו”מ). גם הנתון הזה ידוע לאמריקנים שמעדיפים להתעלם ממנו, לפחות בשלב הזה של השיחות. סביר להניח שלאיראנים נוח מאד כרגע להתמקד בהעשרת האורניום ולא במרכיביה האחרים של התכנית הגרעינית. בעניין זה ברור שטהרן צריכה זמן – לפיתוח וניסויים. כך למשל עולה מניתוח תצלומי לווין של אתר פרצ’ין הסמוך לטהרן. צילומי לווין מפרצ’ין מצביעים על פיצוץ רב עוצמה שהתרחש במקום במהלך חודש אפריל 2012. מאז נראו במקום עבודות תשתית רבות, כולל הוצאת אדמה מהמקום וסלילת כבישי אספלט. חוקרים שבחנו את הצילומים לפני הפיצוץ ואחרי, הגיעו למסקנה כי מדובר כנראה בניסוי של פיצוץ גרעיני מוגבל. ניסוי שככל הנראה נכשל בשל עוצמתו הרבה, שגרמה להרס רב שנראה היטב בתמונות הלווין. מאז, למרות דרישות חוזרות ונשנות של הסוכנות לאנרגיה אטומית של האום, סירבה איראן לאפשר לפקחים לבקר במקום…
ושוב, מנקודת המבט הישראלית העיקרון האירני ברור מאד. איראן מוכנה לוותר על מרכיבים מסוימים בתכנית, אבל לא על היכולת לייצר ולפתח. כלומר, ניתן לפרק אורניום מועשר אבל לא לוותר על הצנטריפוגות. ניתן לפתוח את המתקן בפורדו לפיקוח, אבל לא לאפשר גישה לשאר מתקני המחקר, הניסוי והפיתוח.
את השאלה הזאת מטיבים לנדאו וברמנט לחדד במאמר: “בכל מקרה, לנוכח תשומת הלב המוקדשת לאיום הטילים הבליסטיים של איראן בהקשר של תכניות אמריקניות להגנה מטילים, קשה להבין מדוע ארה”ב עוקפת את הדיון על כך בשיחות הגרעין. מה תרוויח ארה”ב מהסכמתה לוותר על הנושא ולהתמקד רק בתכנית הגרעין לעת עתה? איזה מנוף יוותר בידיה של ארה”ב ויאפשר לה להתמודד עם הסוגיה לאחר שעסקת הגרעין כבר תיחתם”.
מבחינת ישראל – ולא רק היא, גם למצרים, סעודיה, מדינות המפרץ וטורקיה – יש כאן מקום לדאגה. שכן, השאלה שרבים מהמפקפקים שואלים היא: האם ההתחייבות של אובמה שלא לאפשר לאיראן נשק גרעיני נכונה כאינטרס אסטרטגי ארוך טווח של ארצות הברית, או לחילופין האם היא נכונה רק עד נובמבר 2016, המועד שבו יסיים את כהונתו בבית הלבן?
