שלוש שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה שטלטלה את מדינת ישראל מהדרג המדיני ועד לצמרת צה”ל, עדיין לא ברורות לגמרי השלכותיה. המשולש ,אולמרט-פרץ-חלוץ, שהנהיג את ישראל במלחמה ההיא ביולי 2006 ,עוסק היום בעיקר בכתיבת זיכרונות.
הרמטכ”ל לשעבר דן חלוץ , בהרצאה נדירה יחסית במלאת שלוש שנים למלחמה במרכז למחקרים אסטרטגיים, אמר במפורש, הייתי עושה היום את אותו הדבר!
שקט מרמה ?
האינסטינקט הראשוני הוא כמובן לדחות מיד את הדברים האלה, לנוכח הטראומה שהותירה המלחמה הזו בחברה הישראלית . אבל, בדבריו של חלוץ יש הרבה הגיון בניתוח המציאות הנוכחית מול חיזבאללה כארגון ומול לבנון כמדינה.
כאן אולי המקום להדגיש כי אין בדברים האלה משום לימוד סנגוריה על חלוץ ,אלא להתמקד בניתוח העובדות.
כשחלוץ מדבר על השקט בגבול הצפון, ועל כך שחיזבאללה לא פרוס עם נשק מול מוצבי צה”ל, וגרוע מכך מול חקלאי הצפון ,הוא בהחלט צודק. אבל, העובדה שחיזבאללה לא נראה בעין אינה אומרת כי הוא לא נוכח בשטח. את זה חלוץ לא אמר, הוא הסתפק במשפט הקצר: השקט הוא עובדה, נפיצות זו הערכה, כל המזרח התיכון נפיץ…”.
הרתעה ?
ככל שעובר זמן מסיום המלחמה, ובישראל שוקע האבק הרב שהיא השאירה , מתבררת עובדה אחת:
יכולת ההרתעה של ישראל כלפי האזור השתקמה. נאסראללה שהיטיב לקרוא את ישראל בין השנים 2000 ל 2006 , הודה ברגע נדיר של חולשה פומבית, כי לא חזה את עוצמת התגובה הישראלית אחרי החטיפה של אודי גולדווסר ואלדד רגב ז”ל. לכך יש לצרף את הסתתרותו של המנהיג השיעי מאז יולי 2006, כדי להבין כי החשש מישראל גדול. כמובן שלתחושת הנרדפות של מנהיג חיזבאללה תרמו לא מעט שתי פעולות שעל פי פרסומים זרים ישראל עומדת מאחוריהם: חיסולו בלב דמשק של מספר 2 בארגון –עימאד מורנייה בפברואר 2008, והפצצת הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור בספטמבר 2007.
שתי הפעולות האלה הוכיחו את מידת החדירה המודיעינית הישראלית בזירה הצפונית, הן בסוריה והן בשורות חיזבאללה בלבנון.
נקודת מבחן נוספת להרתעה הישראלית , הייתה במהלך מבצע “עופרת יצוקה” בינואר 2009. למעט ירי בודד של שתי רקטות על ידי ארגון קיקיוני, הגבול נותר שקט. לצורך השוואה, במהלך מבצע “חומת מגן” בגדה במרץ 2002, נורו מאות טילים ורקטות לעבר מוצבי צה”ל , אז מקור הירי היה ברור – חיזבאללה.
הרופסים מול יושבי היציע
אבל, האם חיזבאללה נחלש בכוחו הצבאי מאז המלחמה? לחלוטין לא. מלאי הרקטות של הארגון עמד ביולי 2006 ע 12,000 רקטות , ביולי 2009 הוא עומד על כ 42,000. זו הסיבה לויכוח המר שמנהלים בימים אלה דן חלוץ ושר הביטחון אהוד ברק. ברק עקץ את חלוץ בטקס האזכרה הממלכתי בהר הרצל כשדיבר על גבורת הלוחמים מול רפיסות המטכ”ל – רמז עבה למי שעמד בראשו.
חלוץ ענה לו שבוע אחר כך בכנס בתל אביב “שימוש לא הוגן בשכול… על ידי מי שבחר לשבת ביציע”, רמז לכך שברק היה מחוץ לפוליטיקה ביולי 2006 , ורק העביר ביקורת מבלי לתרום מניסיונו והידע שלו לקברניטים, שהיו “טירונים ביטחוניים”.
הויכוח הזה בין ברק לחלוץ הוא הרבה יותר עמוק מחילופי ההאשמות. ברק טוען בפורומים סגורים כי ישראל מיהרה מידי כשהפעילה את תכנית “משקל סגולי” לחיסול מערך הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה בליל ה 13 ביולי 2006. “מלאכת איסוף מודיעין של שנים ומקורות משמעותיים ירדו לטמיון בהחלטה לא שקולה”, טוען ברק ומכוון כמובן לחלוץ שהמליץ בפני ראש הממשלה לצאת למבצע. חלוץ מבחינתו טוען כי למבצע הזה היה חלק משמעותי ומכריע בפגיעה בחוסנו של חיזבאללה, ומביא כדוגמא את דבריו של המנהיג השיעי על עוצמת התגובה הישראלית ואת העובדה שהטילים לא עברו את קו חדרה דרומה.
אפילוג
סביר להניח שהויכוח הזה יימשך, בכל פעם שתעלה הזירה הלבנונית לדיון ציבורי. אבל בנקודה אחת למרבה ההפתעה יש הסכמה בין אהוד ברק לדן חלוץ, שניהם מסכימים כי סטירת הלחי של לבנון 2006, הוציאה את צה”ל מתרדמת, והפכה אותו לשאנן פחות וצנוע הרבה יותר.
