בארצות הברית מתנהל בשנים האחרונות מאבק איתני בין חיל האוויר האמריקני, הפנטגון, הקונגרס ומשרד האוצר. נשוא הוויכוח הוא הוצאתו משירות של מטוס הקרב הוותיק, A-10. באחד הגיליונות הקודמים סקרנו באופן נרחב את המאבק היצרי הזה. הוויכוח הוא בין הצורך להוציא משירות מבצעי את המערך המתיישן אל מול החוסר במטוס חדיש המתאים למשימות הללו של סיוע קרוב לכוחות הקרקע. ללא פתרון באופק, נאלץ הקונגרס האמריקני לאשר תוספת תקציב מיוחדת לשדרוג מערך ה-A-10, ולו רק כדי שהפעילות המבצעית בסוריה, אפגניסטן ותימן לא תיפגע.
בחיל האוויר האמריקני הבינו כי פיתוח מטוס חדש שיחליף את ה-A-10 הוא הרפתקאה יקרה שספק אם יהיו לה תומכים בעת הזאת בקונגרס. החלופה שנבחנת בשנים האחרונות היא ללכת על מוצר מדף, מטוס תקיפה קיים, ולהתאים אותו לצרכים המבצעיים. בקיץ האחרון נבחנו בבסיס חיל האוויר האמריקני Holloman בניו מכסיקו, שני דגמים של מטוסי תקיפה קלים:A-29 Super Tucano ו-AT-6 Wolverine.
״שלב הניסויים הסתיים ואנחנו מוכנים לצאת לפריסה מבצעית כדי לבחון את המטוסים״, אומר בראיון ל-Aviation Week, קולונל במילואים מייק פיטצ׳ורה, היועץ המיוחד של תכנית ה-Combat Dragon III, שמנוהלת ומפוקחת על ידי פיקוד האוויר המבצעי, ה-ACC – Air Combat Command. לצורך הניסוי גויסו מפקד טייסת קרב מבצעית, טייסי A-10 ותיקים וצוותי תחזוקה. הכוונה היא לבחון את המטוסים בזירה מבצעית פעילה, כאשר התכנון הוא לצאת עם שני מטוסים מכל דגם. ההחלטה באיזה זירת מבצעית יתנהל הניסוי, עדיין לא התקבלה ובנראה לא בכדי. על פי הדיווח ב-Aviation Week, פיקוד האוויר האמריקני מהסס לשלוח את המטוסים לזירות מאוימות כמו סוריה. בהקשר הזה מוזכרת במפורש הנוכחות הרוסית על הקרקע, והעובדה שבאזור הוצבו טילי S-400, מערכת ה-נ.מ המתקדמת ביותר של הצבא הרוסי. גם האפשרות להציב את המטוסים בבסיס האמריקני “אל עודאייד״ בקטאר נפסלה בשל המרחק הרב מארצות הברית.
גם בחיל האוויר הישראלי בחנו בעבר אפשרות להצטייד במטוסי תקיפה קלים לשימוש בזירות לא מאוימות כמו רצועת עזה. שני המטוסים שנבחנו במהלך המכרז להצטיידות במטוס אימונים סילוני, ענו לצורך הזה: ה-T-50 הקוריאני וה-M-346 האיטלקי שנבחר בסופו של דבר. למרות הבחירה במטוס האיטלקי, דווקא ה-T-50 היה בעל ניסיון מבצעי מוכח בחיל האוויר של דרום קוריאה. בחיל האוויר הישראלי נשמעו לא אחת קולות המצדדים בשימוש במטוסי תקיפה קלים, בעיקר בשל מחיר שעת הטיסה של מערכי ה-F-16 וה-F-15, שנושאים ברוב הנטל המבצעי ברצועת עזה. בינתיים זה לא קורה, וה-M-346 (״לביא״, בכינויו בחיל האוויר), משמש למטרות הדרכה בלבד.
אחת הסיבות שבחיל האוויר האמריקני החליטו ללכת על ״מוצר מדף״, היא מהירות האספקה והמחיר הזול יחסית של פלטפורמה קיימת. על פי Aviation Week בחיל האוויר האמריקני לא מתכוונים להמתין לאישור תקציב מיוחד בקונגרס. לדברי קולונל פיטצ׳ורה המחסום היחיד עתה הוא מקור המימון של הניסוי, שמוערך בכ-100 מיליון דולר. ״יש כרגע שני מקורות מימון מתוך התקציב הקיים לניסוי החשוב הזה: תקציב הפעילות המיוחדת של חיל האוויר מחוץ לארצות הברית, או מרזרבה קיימת בתקציב חיל האוויר״.
בהנחה שהניסוי יצא לדרך בחודשים הקרובים, התקציב המיוחד לרכישת המערך כולו יאושר בשנה הבאה וההצטיידות תחל במהלך 2020.
תכנית הניסויים הנוכחית מתבססת על תכנית קודמת של הצי האמריקני, Combat Dragon II. ב-2012, רכש הצי האמריקני מ -Nasa שני מטוסי תקיפה קלים מדגם OV-10 ישנים ושדרג אותם. ה-OV-10, שימש בשנות ה 80 מטוס תקיפה מקביל למערך ה-A-10. בניסוי שהחל במאי 2015, הוצבו שני המטוסים בעיראק ושימשו בלחימה נגד דעאש. הם ביצעו יותר מ-120 גיחות מבצעיות ב-82 ימים, בעיקר בסיוע לכוחות המיוחדים. הניסוי הוכתר בהצלחה אבל נגנז בשל עלות ההפעלה הגבוהה של המטוסים וחישוב העלות הכוללת של חידוש המערך כולו. בשתי התכניות: Combat Dragon II ו-III , המטרה היא לפנות את מערך מטוסי הקרב הכבדים והיקרים למשימות מורכבות בשטחים שבהם קיים איום נ.מ משמעותי.
הטייסים שגויסו לניסוי הם טייסי קרב מכל המערכים בצבא האמריקני. הדרישה הבסיסית היא ל-1000 שעות טיסה מבצעיות לפחות, ניסיון בהדרכה וניסיון מבצעי מוכח בלחימה. על פי קולונל פיטצ׳ורה, מדינה נוספת הביעה רצון להשתתף בניסוי, מה שלדעתו יכול וצריך לזרז את ההחלטה.
״אנחנו מצפים שהמטוסים לא יפלו ביכולות שלהם ממטוסים מקבילים הפועלים באותה זירה״, הוא אומר. ״זירת הפעולה חייבת לכלול את כל הצרכים המבצעיים: הפעלת נשק מונחה מדויק, הטלת פצצות וירי תותחים בסיוע קרוב לכוחות קרקע. זאת בנוסף לבחינת התפקוד של המטוס בתנאי מזג אוויר משתנים, אמינותו והיכולת להכין אותו במהירות לגיחה מבצעית אחרי נחיתה. אלה פרמטרים חשובים מאד לפני קבלת החלטה״.
